'יתומים היינו ואין אב'

 

א.

פטירתו של הרב מרדכי אליהו ואופן סיקורה בתקשורת הדתית והחרדית, 'הציפה' אצלי מחשבות שהיו לי בעבר בהקשרים אקטואליים דומים: פטירתם של רבנים ומנהיגים רוחניים, והאופן שבו זו נחווית ונתפסת בחברה החרדית.

תופעה ייחודית לתקשורת החרדית, המשקפת בענין זה את החברה שבתוכה היא פועלת, היא התיאור של פטירת רבנים ומנהיגים רוחניים במונחים אפוקליפטיים כמעט של אסון ושבר נורא. כשאתה קורא את מודעות האבל הזועקות מרה ואת הכתבות העמוסות בביטויי הלם ואובדן, מתקבל הרושם כאילו הכותבים שמעו לראשונה על הרעיון המפתיע שאנשים פשוט מסיימים את חייהם בגיל מסויים, מי פחות מי יותר, ושכך הוא דרכו ומנהגו של עולם, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הנפטר התורן יכול להיות ישיש מופלג ובא בימים, שחתם חיים עמוסי פעילות ויצירה והעמיד תלמידים ובנים הרבה, זה לא ישפיע במאום על מינוני היללה והנהי, השוד והשבר.

דוגמה קיצונית הממחישה היטב את הדברים היא מסע ההספדים והאבל ההמוני שהתחולל בקהילה החרדית אחרי פטירתו של הרב שך, לפני שמונה שנים. הרב שך זכה כידוע לאריכות ימים חריגה, והוביל בשנות התשעים שלו פעילות ציבורית ענפה באופן מעורר השתאות. המספידים הבוכיים וקהלם הקשוב חשבו כנראה שהוא היה זכאי לחיי נצח. אחרת קשה להסביר את דבריו של דרשן פלוני, שעורר את הציבור ל'חשבון נפש' ול'פשפוש במעשים' בעקבות 'האסון הנורא' שניחת משמיים.

אפשר כמובן לפטור את כל זה כענין שמן השפה ולחוץ, שהרי הפער בין פאתוס לחיים, בין מליצות גבוהות למה שאנשים חושבים באמת, קיים בחברה זו גם בתחומים נוספים. זווית ראיה נוספת להביט בעדה על הדברים, היא האמונה הרווחת כי אכן המוות בכללו הוא ענין זמני, תוצאתו של החטא הקדמון, וכל אירוע של פטירה, בפרט של אישיות רוחנית, הוא בעצם הזדמנות נוספת לקונן על כך שעדיין לא נתבלע המוות לנצח, ולהצהיר על הציפיה לתחיית המתים, שבה 'יקיצו וירננו שוכני עפר'. גם אם יש אמת בהסברים אלו, אני מבקש לעמוד כאן על אספקט אחר שמשתקף לדעתי בתרבות ההספדים הלזו.

ב.

הכרזה שגורה באירועים אלה, המודפסת על כרוזי הלוויה והמודעות בעיתונות, ונישאת בקול בוכים מפי המספידים, היא הפסוק ממגילת איכה  -'יתומים היינו ואין אב'. הכרזה דומה נוספת היא 'אוי לה לספינה שאבד קברניטה'.

ראוי לעמוד על המונח 'יתום', ועל הקונוטציות העמוקות שהוא נושא עמו. הביטוי 'יתום' הוא הגדרה לילד שאביו נפטר, וכתוצאה מכך הוא נותר בודד ועזוב, ללא המשען הנפשי והחומרי שמספקת דמות אב. לעומת זאת אדם מבוגר בגיל העמידה שאביו הישיש נפטר בשיבה טובה, בדרך כלל אינו מכונה בפי הבריות 'יתום'. מי שהוא בעצמו אב לילדיו, אינו נתפס עוד כזה שמתרפק על חיק הוריו ושחייו נהרסים בהסתלקותם, אלא כאישיות עצמאית ובוגרת, חי הנושא את עצמו, שמצופה ממנו להתמודד  ולהכיל אובדן של אדם קרוב, יהי אפילו אב או אם.

צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.

קראתי פעם כתבה בשבועון חרדי, בה התראיין תלמידו של אחד מגדולי התורה בדור הקודם. את עיניי צדה הכותרת הבומבסטית שניתנה לכתבה: 'שישים שנות יתמות'. האדם שהתראיין לכתבה הוא איש בא בימים, המשמש בעצמו רב ומחנך לרבים. רבו המנוח נפטר בשיבה טובה, כאשר הוא עצמו כבר היה אדם בוגר, שהספיק לשאוב תורה ודעת מפי רבו. ועדיין, מישהו חשב משום מה שהביטוי 'שישים שנות יתמות' הולם ומתאר את הסיטואציה. צריך לומר שהכתבה עצמה לא הצדיקה את הכותרת, והיה בה בעיקר העלאת זכרונות סולידית ומאופקת, ואפילו מעניינת במידה. בוודאי יהיה מי שיטען שאין צורך להתמקד יתר על המידה בכותרת שנבחרה באקראי על ידי כתב צעיר וחסר נסיון שביקש מן הסתם להרשים את קוראיו. ועדיין, נדמה לי שגם לבחירות אקראיות מסוג זה יש משמעות, והן משקפות תפיסות עומק והוויה תרבותית שהכתב או העורך הפנימו בהשפעת סביבתם, וביטאו בהענקת הכותרת המסויימת הזו לכתבה.

האמת היא שדיבורים מסוג זה הם בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. מי שמדגישים באזניו השכם והערב כמה הוא קטן אל מול ענקיות הקדמונים או ה'גדולים', התוצאה היא שבסופו של דבר הוא באמת יצא קטן, חרד מכל שינוי גם כאשר הוא נדרש בעליל. ובהקשר מעט שונה, אם חוזרים שוב ושוב על כך שאין לנו הזכות והסמכות לפרש בכוחות עצמנו את המקורות, או לסטות כמלוא נימה מהמשא הכבד של פרשנות עניפה וסמכותית, בוודאי שאפשר יהיה אחר כך להפנות אצבע מאשימה על יבול ספרותי תורני דל באיכותו, בכדי להמחיש פעם נוספת עד כמה 'הדור יתום'. זהו מעגל קסמים המזין את עצמו.

ג.

באגפים מסויימים של החברה הדתית מתקיים בשנים האחרונות דיון ער ומרתק על מעמדה ומקומה של דמות הרב בעולם דמוקרטי ומשתנה. נראה שהאופן שבו החברה מבנה את תחנת המעבר המשמעותית הזו, את אותו רגע דרמטי שבו הרב והמורה הרוחני הנערץ מסתלק מהבמה, עשוי לשפוך אור על האופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת מקומה מול הרב. המסרים המושמעים לעת כזו, הם בהחלט בעלי אפקט מכונן ומעצב, ומן הענין אפוא להקשיב להם בשימת לב.

12 מחשבות על “'יתומים היינו ואין אב'

  1. נדמה לי שחלק מהעניין הוא בעילגות השפה. איני מדברת על חוסר היכרות עם הלשון העברית אלא על מחסור בכלים ספרותיים המאפשרים הרחבה והעמקה של השפה המדוברת והכתובה. לפעמים נדמה לי כי הטקסטים הכתובים היחידים הנוצרים כיום בעולם החרדי (ודוק במילה "נוצרים", מלשון יצירה) הם פשקווילים מסוגים שונים, ומודעות אבל בכללם. אני יודעת שיש גם ספרות הנוצרת בעולם החרדי אבל המפגש המועט שהיה לי איתה לא סתר את תחושותי אלה, וד"ל. בקיצור – ככל שהלשון דלה ועילגת יותר כך יש צורך בהפרזות, בסימני קריאה וכו'. מי שלשונו רחבה ועמוקה יודע להביע כאב, צער, ערגה ואהבה בדרכים לשוניות שונות ואינו נזקק לפונטים גדולים או להגזמות (זה כולל גם את מיני הקדימונים שמצרפים לשמות רבנים, שנדמה כי הם רק הולכים ומתרבים עם השנים). מעניין אותי מה דעתך על כך.

  2. למותר לציין שהדברים כרגיל מעניינים.
    והשאלה שלי: מתי אתה חושב שהילדים הללו יתבגרו? יש צפי?

  3. זו הפעם הראשונה שאני נתקל באתר הזה ונהניתי לקרוא מס' פוסטים.
    לגבי מה שאתה מעלה, זה מאוד מעניין מכיוון שאצלי לפחות, כאדם חילוני לחלוטין בולטת פה סתירה של דימויים ואני אסביר.
    מצד אחד, החברה הדתית, חרדית מצטיירת כאחת שחיה חיי קהילה עשירים יותר, ששם יודעים איך להתמודד עם מצבים שאנחנו החילונים פחות מכירים, למשל מוות.
    מצד שני, גם לפני מאמרך המחכים נתקלתי לא אחת במודעות אבל צעקניות עם כותרות שעצם קריאתן משדרת אסון לאומי. מודעות אבל שעשירות בביטויים כמו "נצחו האראלים את המצוקים" (למרות שאני לא בטוח שהביטוי הספציפי הזה בא לספר על מחלה קשה זה עדיין מובלט ודרמטי מאוד) וגו' נותנות תחושה שהנפטר בחייו נשא את הגלובוס על כתפיו הצרות.

    נדמה לי שהבעיה היא כפולה, מצד אחד, עניין האחריות, כשיש אל או זקנים או רב או חכמים תמיד אפשר להשען עליהם כשמשהו משתבש. במילים אחרות, למה לי לקחת אחריות על מעשי/דברי כשיש לי מנגנון מובנה שמסיר את העול הזה ממני?
    מפה נובעת הבעיה השניה שגם אליה התייחסת, מכיוון שאני מורגל ומאומן להפיל את האחריות הלאה, כשנפטר אדם מהמעגל הזה של לוקחי האחריות הדמיונים שלי זה מלחיץ אותי ולכן כדי להעלות על נס את פועלו ולזעוק מרה שאחד מאלו שעושים לי ולכולנו את החיים קלים יותר הלך.

    בקיצור, כנראה שהדימוי של החברת הדתית פשוט מטעה, אולי פעם באמת היו בני אדם מסוגלים ביתר קלות להתמודד עם מותו של אדם מבוגר יותר בקהילה (בסופו של יום, זה הדבר הוודאי היחידי בעולם החיים). היום, כמו רוב החברה המודרנית, גם החילוניים וגם אלו שלא מעדיפים שלא להתמודד מול מוות של אדם אחר אלא להוציא מזה את המקסימום שנוח להם, אם זה להזין את אש התמיד שלהאחריות של הזקנים או סתם ירושה נאה.

  4. לא חרד (אתה בטוח שאתה לא חרד? אף פעם? משום דבר?…),

    תודה על דבריך המענינים.

    נתקלת ב'אתר' הזה עכשיו לראשונה כי הוא די חדש וטרי, בקושי חודש על הכביש, כך שזה בסדר, אתה לגמרי מעודכן…

    • אני יותר פוחד מאשר חרד לשאלתך. החיים שלי תמיד היו פלירט יותר קרוב מבד"כ עם הגבול, ככה שאני משתדל למצות את מה שניתן לי.

      אני כבר מנוי לאתר 🙂

  5. מעניין מאד.
    יש לשים לב גם לתופעה שבה השרים החרדיים אינם שרים אלא "סגני שרים". מלבד המניע האידיאולוגי- של אי הכרה רשמית במדינת ישראל (להיום עם להרגיש בלי), אני חושב שגם זה מתחבר לתופעה שציינת, שאפשר אולי גם לקרוא לה בשם אחר: חוסר נכונות ליטול אחריות. כמו בעולם ההלכתי, כך גם הציבוריות הישראלתי הם רק סגני שרים- כי צריך את ה"גדויל" מעליהם שיאשר, ובמקרה של פאשלה הוא זה שיקבל את האחריות (ובעולם ההלכתי: צריך את האילן הגדול להתלות בו, כי אי אפשר להפעיל שיקול דעת עצמאי- שמא נטעה. ואן נטעה בשל השיקול העצמאי שלנו, הרי שכל האשמה היא עלינו)

  6. ההבחנה על חברה של יתומים שלא לוקחת אחריות על החיים שלהם היא מצויינת. פוסט מעולה. יישר כוח.

  7. תחושת היתמות גם מחזקת את השמרנות. אם אנחנו יתמי דיתמי אז אסור לנו לשנות או לחדש דבר.

  8. תודה על הדברים הנאים שגם אם לא יקדמו את הבלתי מתבגרים, הם לפחות ישמרו על המתבגרים לבל ייסוגו ואולי אפילו יעודדו אותם להמשך דרכם.
    עם זאת אעירה על הביקורת שהוטחה על המאמר "שישים שנות יתמות". איני יודע במי ומה מדובר לכן אתייחס רק לרעיון כשלעצמו.
    "רב מובהק" המוגדר כמי "שבלעדיו לא היה לתלמידו מבוא בחכמת החיים" [עכ"פ לפי זיהוי התלמיד] תמיד יחסר לתלמיד מעצם היותו מורה דרך נפלא ואב רוחני. זה לאו דווקא אם התלמיד נשאר קטן מרבו אלא אפילו אם עלה עליו כענק על גבי ננס [משחק מילים מכוון] עדיין הגישה והקרבה הלימודית שביניהם המשמשת משען וקידום לתלמיד תהיה חסירה לו וכמו שמסופר על רבי יוחנן שהשתגע מחסרונו של ריש לקיש [ב"מ פ"ד].

    שנה טובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s