סודו המשיחי של הרבי מסלונים

במרכז סערת עמנואל המרעישה ארץ ויושביה, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.

רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמתי וכן, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של אסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מנוהל ה'מאבק' וההתעקשות שלא לסגת אפילו כקוצו של יו"ד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. האמירות והקולות היוצאים מחצרו נשמעים מיום ליום אבסורדיים והזויים יותר ויותר, ומעוררים מבוכה מעיקה. גם המבקשים להבין וללמד זכות, מתקשים לפענח את עולמו הרוחני של האדמו"ר, ואת הערכים המובילים אותו במאבקו. עוד ועוד שואלים: מה בדיוק מבקש האדמו"ר, לאן הוא חותר להגיע, ולאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך נוצרות השלכות קשות במעגלים רחבים.

כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' של קהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם של האדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.

השורות הבאות יהוו אפוא ניסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ולעולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך ניסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את לבם ומוחם של רבים.

שבוי בחלומו

נפתח במישור האישיותי, בניסיון לשרטט דיוקן פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדיווידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני התמנותו לאדמו"ר היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצלו של עולם פנימי.

לפני עלייתו על כס האדמו"רות כיהן כראש הישיבה של חסידות סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו הוכתר לאדמו"ר. תפקיד ראשות הישיבה שימש איתות מובהק של סימונו כ'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגיה השבועית שעליו עמל רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם התמרמרו על הדבר, ויש שראו בכך ביטוי ליהירות ולהתנשאות. בודדים ממש מתלמידי הישיבה קיימו עמו קשר אישי. כדי לשוחח עמו ביחידות היה צורך להירשם אצל אחד ממקורביו ולהמתין בתור שבועות ארוכים, משום שהזמן שהקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר.

סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים שבהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את שיחותיהם הקולניות ולסגת הצדה ביראת כבוד. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, הייתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו.

הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח וברגישות עמוקה ליופי. מראה זר פרחים טבעי וססגוני או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת ללבו עד דמעות. מדי יום שישי לקראת כניסת השבת היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מניין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד משך את תשומת לבם של רבים, ונודע באותה תקופה כאחד ממוקדי העניין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו ועצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחויבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).

נפשי יצאה בדברו

שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מיסטית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו אף אחד מבני הישיבה לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומייה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכוח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר היה מבטו נעוץ תמיד בחלל התקרה.

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוחלטות וקיצוניות. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים מסוג זה לא דרכה מעולם על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על התפילה היה מתאר חיזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. כך גם בנושאים אחרים. הכול היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.

קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת סלונים, אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.

תופעה שבלטה בשיחותיו הייתה שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות היה קולו נשנק מהתרגשות כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, כמו למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, הפיוט 'ציון הלא תשאלי' של רבי יהודה הלוי.

כאדם מקורי ואורגינלי המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים שלעתים אינם אלא חיקוי דהה וחיוור של האבות המייסדים מתווי הדרך, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו ביקר אותו על כך וראה בכך התעלמות ממורשת האב, שבנה את החצר ממסד ועד טפחות והורישה לבנו בכורו על מגש של כסף. נדמה שהוא התמודד בדרכו שלו עם צלה של אישיות כה דומיננטית וריכוזית כאביו, וביקש לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.

דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על מי שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם להשם'. ספר 'המספיק לעובדי השם' של רבי אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באוזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': "העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו". או משפט אחר שהיה שגור על לשונו: "היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם". בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.

מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, היה קולו ניצת בדברו על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו והוא קם ועשה מעשה. בהקשר זה היה רגיל לצטט את לשונו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, בספרו 'פרי הארץ': "מה לו לזה להפקיר את עצמו על קדושת שמו, והלא נחת רוח היא לפניו בתכלית אהבה בתענוגים". בשיחות ליל פורים, שהיו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי; רק בשבירתו ובניפוצו טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.

שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שבעיני עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.

יפה כוח הבן

כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם אתו הם לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. גם אם לא הוטל ספק בסגוליות הייחודית של אישיותו, נותרה השאלה המרכזית, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם ענייני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יסכין למשל ל'קבלת קהל' רצופה ואינטנסיבית של שעות ארוכות מדי יום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר. החששות הללו התבדו מהר מאוד. ניכר היה בתחילת האדמו"רות כיצד הוא משתחרר מצלו הכריזמטי של אביו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של האב. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כוח הבן מכוח האב'.

בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו הטה שכם והיה פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים וידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מן העולם וחורגים אל האור האלוהי. אכן, הוא בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיווידואלי. אך זהו לא רק עניין של אופי: בחשיבתו העקרונית הוא סולד ובז לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את המהות הרוחנית של 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדים בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. כפי ששמעתי, בהזדמנות מסוימת הוא תיאר בעצמו את חילוקי הדעות שהיו לו עם אביו בנושא, וכך התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכול שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, שבה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות והסיוע העקיף שנתנה בכך לביצועה.

גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק בנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.

מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיינים באצילות וברוך. הנהגתו נסיכית ומלכותית, רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדבקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוכר החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.

קופץ כאייל

כל הנאמר עד כאן, שופך כמדומה אור מסוים על אופיה של האישיות העומדת במרכז הסערה. אך כדי לרדת לשורשי הדברים ביתר בהירות ודיוק, אני מבקש לעמוד על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לציטוט מן הספרות הקבלית החוזר רבות בחסידות סלונים (ראו גם כאן), על אותה 'כנישתא חדא' (קבוצה אחת), שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הבנו וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו. אהבנו את הצליל המסתורי של דבריו, שלקחו אותנו לרגע לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.

עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה, ועד היום קלטות שלה חוזרות ומושמעות בחסידות סלונים. עיקרי הדברים שנשא בשיחה זו משקפים רעיונות ותפיסות שחזר עליהם רבות בשיחותיו, ושאפיינו את הלך רוחו.

שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. היה זה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו שעה ארוכה מתוך בכי חנוק וסוער, והיו בהם גילוי לב וסערת נפש שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.

את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושקט, בציטוט מדרש חז"ל על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר המלכה ועל נס פורים. וזה לשון המדרש: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך מתקשרים הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר ונס פורים לחושך המוחלט השורר קודם עלות השחר, כאשר אסתר נמשלת ל'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשכה'.

לצד אסתר ומסירות נפשה המשיך הרבי לתאר בשיחתו גיבורים מקראיים נוספים, שסיפורם משמש מופת של מסירות הנפש. כך נחשון בן עמינדב, שלפי מסורת חז"ל קפץ לים סוף בעת יציאת מצרים, ובזכות מסירות נפשו ואמונתו זכו ישראל לנס ונקרע הים. הרבי ציטט את הפסוק מספר הושע: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל, ועם קדושים נאמן". בדרשתם על פסוק זה מתארים חז"ל את עמידתם של השבטים על שפת הים, כאשר מצרים נוסע אחריהם והים לפניהם: "זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". בשעה שהייאוש וחוסר האונים מילאו את השבטים כולם, קפץ הגיבור היחיד נחשון בן עמינדב לים בניגוד לכל היגיון, והביא את הישועה. מסירות נפש משוללת היגיון, הליכה עד הקצה ומעבר לו, הם אפוא מפתחות הישועה וההארה האלוהית. כך אצל נחשון בן עמינדב, וכך אצל חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, שגם את סיפורם כפי שהוא מופיע בחז"ל תיאר הרבי בציוריות וברגש עז.

מנין שאב נחשון בן עמינדב את הכוח לפעולתו זו, שאל הרבי. התשובה טמונה לדעתו בלשון הכתוב, "ועִם קדושים נאמן". ככל שפעולת מסירות הנפש היא אמיצה והרואית, היא שואבת את כוחה מההתקשרות לחבורה, לקהילה, הנושאת יחד את ערכי הקדושה ותביעותיה מול עולם אדיש וחומרני (אני מתרגם את דברי האדמו"ר לעברית מודרנית כדי לשבר את האוזן, בוודאי שלא אלו מונחיו וסגנונו).

בחלק נוסף של השיחה התמקד הרבי בדברי חז"ל על כך שגזרת ההשמדה הייתה עונש על כך ש"נהנו מסעודתו של אחשוורוש". האם אכן לא נמצאו בדברי ימי ישראל חטאים חמורים יותר, שאל הרבי, ובכל זאת לא מצאנו שנגזרה בעקבותיהם כליה. ההנאה מסעודתו של אחשוורוש אולי איננה חטא כה חמור, השיב, אך היא מסמלת את ההיסחפות אחר הנאות הגוף ותענוגות החומר, שהם כמחיצה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים.

לקראת סיום השיחה הוא ערך השוואה בין תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מיידיש, ולעתים בתוספת הביטויים ביידיש):

"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה (הכוונה לתקופת החילון). היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'!… – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא הייתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".

"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה!…".

"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה. לאמיר אריין טאנצן (הבה נקפוץ), זייט נישט מחמיץ הזדמנות וואס איז נאך דא געבליבן צו זיין א קופץ כאייל ומאיר לעולם כולו (אל תחמיצו את ההזדמנות שעוד נותרה להיות קופץ כאייל)… אבל אי אפשר לעשות זאת לבד, טאנץ נישט אליין, אליין קען מען נישט (אל תקפצו לבד, לבד אי אפשר), ועם קדושים נאמן, מצאו חברים, ידידים, טרעפט זיך חברים, ידידים, אל תחמיצו את ההזדמנות…

שוב ושוב חזר על דבריו, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין (העולם מחכה לקופץ כאייל שייקח ויעורר בחזרה), ומאיר לעולם כולו, ומאיר לעולם כולו, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.

והנה, זמן מה לאחר אותו פורים עברה השמועה כי האדמו"ר (כאמור, אז ראש הישיבה) ביטא באזני מקורבים את אכזבתו על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, כדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.

לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאוד כפי שנקל להבין, לולא היה כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, בן לוויה קבוע לשיחותיו, ואלמנט ידוע במסורת ובאתוס הסלונימאי, כמו גם הרעיונות האחרים שהזכרתי – הפרישות כשער לעולם הרוח, וההתאגדות בחבורה. אכן, באותו ליל פורים הוא נתן לכך ביטוי עז שנחרת בלב שומעיו, אך הרעיונות עצמם לא היו חדשים כלל למאזיניו הקבועים.

בהקשר זה חשוב להבין: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו ומצד המסורת שהוא התחנך עליה, הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד שבו האוזניים כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

בועה של קדושה

בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשומרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. געגועיו וכיסופיו של האדמו"ר מנעוריו כל הימים הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מורהּ ומנהיגה של 'כנישתא חדא', החבורה הקדושה והנבחרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.

בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות הוא מתאר את האינטרנט כמשהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד אתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בענייני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצורכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה מתמקדת במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כוח טומאה מיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל איננה בשום אופן מבחינתו חומת הפרדה של אפליה והשפלה כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ מן ה'גזענות' שבה מאשימים אותו. כל כך הוא משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת' כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה הקדושה והנבחרת שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזו על חומת הקדושה והטוהר המקיפה את בני האור, אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובוודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".

במכתב שפרסם הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל לא העניין. יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יו"ד. שמים וארץ תלויים במוצא פיו ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מלחמת אחרית הימים

הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טרגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הפער בין חזון למציאות מתחיל עוד קודם לכן: דימוייו הגבוהים והאידאליים של הרבי על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם הממשית והפרוזאית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. בדיוק כמו לאחר פורים תשנ"ג, כאשר חיכה עד בוש שייגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם הנוכחי של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם התרגלו לחזור עליהם בפיהם ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות.

ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. היעדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים וסגרה אותו מהעולם החיצון, אותה בועה שהוא מבקש להקיף בה גם את חסידיו

קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שפות שונות לחלוטין ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים ומרוחקים בתכלית. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה, על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. באלו מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באוזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.

החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, שאותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוש בשלמות את טענותיו הקשות.

הקורבנות האמתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה לתודעת הציבור. סבלן נמשך גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי מתעקש כל כך, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.

מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא הייתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב אין טיפה אחת של רוע. מה שכן מסתמן זהו כשל עמוק בתפיסת המציאות. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים שבתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והקדושה של חסידי סלונים ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה זה הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.

מודעות פרסומת

91 מחשבות על “סודו המשיחי של הרבי מסלונים

  1. תודה על מבט מעמיק, הכתוב היטב.
    חומר שממנו עשויות אגדות. או טרגדיות, כפי שאמרת.
    שבת שלום.

  2. יישר כח על האומץ, על העומק, על הגילוי, על כך שאתה עוזר לנו ולכולם להבין יותר. לא אגזים אם אומר שפוסט זה הוא כנראה הפוסט החשוב ביותר והמעמיק ביותר שנכתב על פרשת עמנואל. אני מרשה לעצמי להפיץ אותו בין חברי.

  3. כמעט שלא נותר לי מה להוסיף על שתי התגובות הקודמות, שאני מסכים לכל מילה שלהן.
    שוב אנו רואים ברשומה נפלאה זו שגם ביקורת היא מלאכה וחכמה שצריך לדעת כיצד לרקום ולטוות. אסור להסתפק בהזדעזעות המונית ובהוקעה שיטחית, בלי להתאמץ להבין את עולמו של המבוקר, גם כאשר מדובר בעולם רחוק ומוזר. יש לזכור שידיעת המחלה חצי רפואה, ושמא כאשר יעמדו על הלך הרוח שהובילה לפורענות, ישכילו למצוא את הפתרון.

  4. ואוו.
    זה פשוט לא יאומן. תודה תודה תודה על הדברים הנפלאים.
    אם כי מצד שני הם מאוד כואבים. כואב על אדם רוחני מאוד (כנראה) שנקלע להנהיג ציבור עם הרבה בעיות מעשיות.
    כואב על אחינו החרדים שנתונים בכף קלע שכזו.
    כואב לחשוב עד כמה יהיה קשה להוציא אותם מהטירוף שאוחז בהם.
    שבת שלום.

  5. מרתק, פשוט מרתק. אומרים שהחרדים הם שחור לבן הכי צבעוני שיש. שני השפות שאתה מדבר פשוט ממחישים עד כמה נכונה הטענה הזאת ועד כמה, אני כחילוני, לא מבחין ביניהם.

    הצלחת בעזרת הרשומה לתת איזשהו תחושה של רציונאליות באי-רציונאליות שיש פה.

  6. גיליתי אותך היום איכשהו וקראתי את הפוסטים שלך והרשמתי עמוקות.
    פשוט נפלא.

    שתי הערות:דיברת על אהבתו של האדמו"ר מסלונים לתנ"ך,יצא לי לאחרונה,בעקבות פרשית עמנואל,לשמוע איזה נאום שלו והאיש ציטט כמה פעמים פסוק ושגה בציטוט.אני לא זוכר את הפסוק ואת הנאום מכיון שהיה זה נאום אנמי ורדוד אך את השגיאה צרמה לאוזני ולכן נותר הזכרון הזה.

    כמו כן הרשימה אותי היכולת שלך לנתח בכלים ספרותיים ודתיים תופעה שניתן לצמצם אותה בשתי מילים:אוטיזם ואגומניה.אתה כותב שאין ברב טיפת רוע.בטח נראה לך שרוע חייב לבוא מתוך תחושות בוערות של רוע (לא ברור מהן אבל ניתן לדמיין).האמת היא שרוב הרוע נעשה בגלל חוסר היכולת לראות את הזולת בתוך מערכת החיים של האדם.

  7. יש פער טראגי בין מציאות החיים האפורה , זו הנוגעת לחיים , ללימוד , לקניית דעת ולהכשרה להמשך החיים , לבין הספירות בהן חי האדמור. עם חזון הקבוצה הנבחרת לא יוכלו חסידיו לחיות , וצריכה להיות סמכות מדינה שתגדיר תחומים – תחום ללימוד , דעת , מקצועות לימוד והגדרת מטרות ארציות לחינוך , ותחום רוחני בו יכול אדם להיות , ולא נסמך על שולחן אחרים.הרוח תנדוד פחות אם תהיה מחוברת לצרכים שעל קרקע המציאות. סמכות האדמור , זה או אחר , יכולה להיות מוכרת בנוגע לחיי קהילתו ואורחותיה , אך ללא זכות לאדמורים לנתק קהילתם מהוויית החיים ולהפכה לעדת תלויים באחרים.

  8. מאמר מעניין. ראוי, להבא, להוסיף תאריכים כלשהם. מתי היה האדמו"ר ראש ישיבה, מתי ירש את אביו, מתי החל אביו באדמו"רות. [אגב, זהו המבחן האותנטי של הפוסט – בחורי ישיבה אינם מתארכים אירועים]

    • הנה התאריכים:

      אביו בעל 'נתיבות שלום' הוכתר לאדמו"ר בשנת תשמ"א (1981), אם כי נחשב שנים רבות קודם לכן מנהיגה העיקרי של חסידות סלונים, במקביל לחותנו האדמו"ר בעל 'ברכת אברהם'. כאשר הוכתר אביו לאדמו"ר, נתמנה האדמו"ר הנוכחי לראש הישיבה, במקום אביו.

      ה'נתיבות שלום' נפטר בשנת תש"ס (2000), ואז הוכתר בנו, האדמו"ר הנוכחי.

  9. פוסט מצוין, ששופך אור. ומתוך שהוא שופך אור הוא גם מבהיר את המהלכים שבהם עקרון רוחני הולך ומתעוות. איך קורה שנלקחים מקורות נכונים וכיצד הם עוברים מהלך של סילוף. איך הצורך בהיטהרות וזיקוק – מסע של היחיד להתפשטות הגשמיות ובמקרה של הצדיק גם האחריות והעזרה שלו לתהליך שעוברת הקהילה שלו בהתקרבות. איך הצורך הופך לאיזה סוג של צורך בהפרדות מגוחכות. כאילו הסטרא אחרא אפשר לשים אותו בקופסאות ממודרות ולסגור אותן – ובכך להישמר. הסיטרא אחרא יושב בלב, ושם צריך לחפש אחריו ולהתמודד איתו.

    ברמה אחרת – הטקסט שלך הוא הסבר מצוין שנוגע באחריות שלנו כחברה ובתחושה בטן שלי שמדובר בכת. הנה קבוצה "רוחנית" שהמדריך אותה הולך ומאבד עצמו לדעת ולוקח איתו את כל החבורה – לכן יש חוקים, לכן יש בקרות – ולכן יש לפעול מול הקבוצה הזו בנחישות – לא רק למען עצמנו כחברה, אלא גם למען חסידי סלונים.

  10. התחלתי כאן, עברתי על כל הרשומות הקודמות ומאד שמחה על כך. הרצית באופן רהוט ומסודר והבהרת נושאים שונים שנעלמו ממני. עד עתה הייתי מסוייגת מהחלטת בג"ץ והגם שגזענות בזויה בעיני, והגם שידוע שבקרב החרדים הגזענות רבה והעולות הנעשות על ידי קבוצות אליטיסטיות רבות ( לא יותר מאשר במיגזרים אחרים אני מניחה) – סברתי שמדובר, כפי שהציגו בציבור בהעדפה חינוכית, במסגרת חינוכית פרטית ששמורות לה זכויות לחינוך על פי דרכה כמו לגישות חינוכיות בדלניות חילוניות. דרך אגב מדוע זה עלה דוקא לגבי חינוך בנות, אין בעיות דומות בחינוך הבנים?

    מפתה מתוך התיאור המפורט שלך לתת לו אבחנה פסיכולוגית אם כי כיון שאני ספקנית ואיני מכירה אותך אני מטילה ספק במהימנות העובדות, למרות שישנם הרבה סימנים בכתיבתך המרשימה שמשכנעים בכנות, בכאב וברצון להתריע . הסתכלתי בקליפ אחד שלו באתר חדרי חדרים אליו הפנית. זה היה מעניין מאד ומתמיה מאד ושביב מהטקס סביבו שנראה בקליפ מוזר . לי. קצת קשה לי להבין מה בקולו הלאה, האיטי,כל כך שובה, אולי כי מעולם לא היה לי רב, והמצב הקיומי של היות חסיד (מכל סוג שהוא) זר לי לחלוטין.

    תודה על שעורים מרתקים שהתנסיתי כאן.

  11. כל גדולי ישראל בדור זה התייצבו לצידו של האדמו"ר מסלונים האם כולם אטומים ורק אתה רואה נכוחה?
    אולי הם רואים את התמונה השלמה ואתה רואה רק את מה שמשתקף בתשקורת.

  12. נהנתי עד מאוד מקריאת המאמר המיוחד הזה,כמה מענג להתרומם מעל החיים השטחיים ולהרגיש ולחוש בחיי רוח עילאיים,דבר אשר הטעמת במאמר הנהדר שלך.
    לדעתי ממש חובה להפיץ את המאמר הזה,בין האנשים שיכולים לפעול בענין,כי כשיבינו את המניעים העומדים מאחריו,יוכלו לדעת באיזה שפה לדבר,כדי לסיים את המשבר.
    מה שודאי שמדובר באמת בדמות מיוחדת במינה,שעולמנו כה זקוק לשכאלה, ולו רק בשביל שיהיה אפשר מידי פעם להביט להסתכל,לשאוף קצת מהרוממות שיש בקרבת ה'.

  13. קראתי בענין את דבריך המרתקים. אני חייב לומר שקשה לי עם הבלוג הזה, בו אתה מותח ביקורת נוקבת ומעדיף להשאר אנונימי.
    אתה מצפה שאאמין למה שאתה כותב, למה שאעשה זאת אם אתה בוחר להתחבא?

  14. כתבה מרתקת ונפלאה, אולם, כחסיד המכיר באופן אישי את חסידות זו ומי שעומד בראשה, היה ראוי להתייחס לפלגנות של חסידות סלונים, מדובר על חסידות שמנהלת מלחמת חורמה כנגד אחיהם חסידי סלאנים, במלחמה זו הכל הותר, כך אנו מוצאים במוסדות חרדיים כיתות נפרדות בבתי ספר שבהם הם מתנגדים להכנסת בנותיהם של אחיהם מחסידות סלאנים, אחים שלא מדברים עם אחיהם שלושים שנה!!, אבות שבניהם מחרימים אותם, וכל זאת תחת אותה אצטלה צדקנית של חסידי סלונים, והעומד בראשם, כך נאסר על עיתון המודיע להכניס את השם סלאנים, ולא מכבר כשהעיתון המבשר הפציע בעולם החרדי, אותם חסידי סלונים הטילו טרור כנגד בעלי העיתון משפחת פרוש, בכדי שיחרימו את חסידות סלאנים, מדובר על כתב קיצונית רודפת מדון, שמחשיבה את עצמה אליטה שאין דומה לה, חסידות שמזלזלת בכל שאר החסידויות הקיימים בעולמה של החסידות, טעותם של אותם חסידים הייתה שהפעם הם התחילו אם האנשים הלא נכונים, לאחר שהם רמסו את כבודם של בני עדות המזרח בעמנואל, ועשו דברים שלא ייעשו, התקוממו הנ"ל, סאגה ארוכה זו הייתה אמורה להסתיים בהוקעת גזענים אלו, אולם, טיפשותו של השופט אדמונד לוי, הביא לכך שכל האשכנזים נגררו אחר ריב ומדון זה.

    • נראה שאתה מכיר את החסידות הזאת באופן אישי…מצד חסידי סלאנים .
      ואגב בכל החסידויות האחרות המפולגות אין טרור.

  15. הדברים מעניינים ויפים אך חלק ניכר מפרשנותו של הכותב לוקה בקיצוניות גם היא, לא פחות ממה שהוא מייחס לדמותו של הרבי מסלונים.

    כמה נקודות: המושגים של מאבק הקדושה נגד הטומאה וראיית המציאות בעולמנו כזירת התמודדות למאבק זה, אינה פרי המצאותו של הרבי מסלונים וכל אדם דתי מכיר את הדברים, המעוגנים עמוק עמוק בכל סוגי הספרות הדתית.
    האם זה מבט מנותק? זה תלוי כמובן באמונה. במבט של לא מאמין זה נראה כמובן מנותק, אך במבט של מאמין – היא היא המציאות.

    דבר נוסף: המאבק אותו מתאר הרבי מסלונים אינו מתייחס למאבק נגד ההפרדה, אלא למאבק נגד כניעה לתכתיבי בג"ץ בנושאים דתיים. הראיה: כפי שפורסם בימים האחרונים הוא הסכים לפשרה שתועלה במסגרת גישור עם העותרים, במסגרתה יהיו ימי לימוד משותפים בסוף השנה – דבר שהוא לא מוכן לקבלו בשום פנים ואופן במסגרת קבלת צוו בית משפט.

    התיאור של מנהיג השבוי בעולמו הרוחני המנותק אפילו מבני עדתו, מנותק מהמציאות. מדובר כמובן בעולם רוחני שאינו שווה לכל נפש, אך העקרונות שלו מקובלים בכל העולם החסידי,והדתי בכלל, כל מקום עם הגוון הייחודי שלו, ובכל מקום המון העם חיים בעולם פשוט יותר ולצידם קבוצות איכותיויות יותר המחוברות מאוד לרוח זו.

    ודבר נוסף כללי על פרשת עמנואל:
    האדמו"ר מכהן מזה 10 שנים. בית הספר הנפרד נפתח לפי 3 שנים. מה היה בינתיים?
    ובכן, במשך כל השנים בית הספר היה משותף. עם השינוי שחל באופי האוכלוסיה בעמנואל חש הציבור החסידי שמתהווה כרסום מתמיד באופי בית הספר. בניגוד לבית המשפט, ולעותרים, האדמו"ר היה מעורה במהלך כל השנים בבעיות שהתעוררו, והיה שותף לניסיונות למצוא להם פיתרון.
    היו נסיונות להכניס אישיות חינוכית שתפקח מקרוב על המתרחש, היו נסיונות לרענן את התקנון, היו נסיונות להוציא מספר בנות שהשפיעו לרעה – אך הציבור הספרדי בעיר נעמד על רגליו האחוריות לנוכח הפעולות הללו בטענה שהאשכנזים מנסים להתנכל לבנותיהם ולהשתלט על בית הספר.
    לנוכח זאת אמר האדמו"ר לחסידיו כי אין מנוס מפתיחת מסגרת אחרת, ולולא זאת עליהם לעזוב את העיר.
    ראשי הציבור החסידי והספרדי הגיעו להבנה משותפת כי עליהם להיפרד לנוכח המחלוקות העקרוניות ביניהם. השאלה היתה מי יפתח את בית הספר הנפרד. בתחילה רצו זאת הספרדים, ולאחר מכן התחרטו וזרקו את הכפפה לחסידים – בתנאי שלא יקבלו בנות ספרדיות לבית הספר, מהסיבה הפשוטה – כדי להשאיר בבית הספר הספרדי גם בנות איכותיות.
    החסידים לא קיבלו את התנאי, ופתחו בית ספר נפרד וקיבלו גם ספרדיות – ואז החלה הסערה.

    • מסכים עם כל מילה שלך .
      רואים בהחלט שיש לכותב רגשות נגד חסידות זו ובפרט ביחס לאדמור אם כי שהוא מודה שהאדמור נמצא בעולם רוחני.
      זה שלכותב אין כלום עם רוחניות זה גישת עולם רדודה מאוד .אבל מכאן עד להתבטאות כך על גישת עולם שונה -שהרבה מהחסידויןת מסכימים לה עקרונית ,יש דרך ארוכה.

  16. יפה מאוד, רשימה יפהפיה. ניתחת היטב את דמותו של האדמו"ר [וניכרים הדברים שאתה סלונימער, לפחות לשעבר, וכנראה באמת 'לשעבר' לפי הזעם המחלחל בין השורות, אני מקוה שפרידתך מן החסידות לא היתה באופן כואב], אך הקצנת בכך שהצגת אותו כאדם מנותק מהמציאות. לפחות כיום, כרבי לאלף ומאתיים משפחות, הוא מחובר למציאות כהוגן, ולו רק בגלל שלל הבעיות שנערמות לפתחו עד כדי איבוד עשתונות.

    • מחלחלת בין השורות גם הרבה אהבה. בעיקר אהבה.
      תנסה לשים לב לזה.
      גם הביקורת נאמרת מתוך אהבה.

  17. הזהרו בגחלתן של תלמידי חכמים שנשיכתן נשיכת שועל וכו וגו

  18. נראה שאתה מושפע ממושגים כלליים מאד שמגדירים אופי ואישיות של אדם כל שהוא. אתה משתמש בכלים מאד חיצוניים וכאלה שאינם מכירים את האופי החסידי ואת העיקרים הבסיסיים של חסידות.
    אילו היית יורד לחדרי חסידות ותורת הבע"ש ואילו היית מבין לאשורם את הדברים שאדמו"ר מסלונים זצ"ל דרש מאנשיו וירד לנימי הנפש שלהם לא היה נכתב מאמרך זה כי הוא מוריד את החסידות לדיוטא מוזרה משהוא כמו חיים גרוויצר ולא היא.
    יחד עם זאת אתה גם לא מכיר את האדמו"ר שליט"א ואינך יודע אפילו אפס קצהו של יכולתו להתמודד עם כל הבעיות האמיתיות שמגיעות לשולחנו. הוא מעורב עם כל דבר שחסידיו מתמודדים בין אם זה רוחני ובין אם זה גשמי. הוא יודע כל פרט על כל אחד. חסידיו אוהבים אותו אהבת נפש אמיתית.
    הוא באמת לא שבוי בשום קונספציה של מיסטיקה ולא שרוי בשום עולם פנימי. והוא באמת גבוה מכל בעם והוא באמת לא מבקש הכרה בגובהו או ביכולותיו ודי לו במה שהוא עובד את קונו ודי לו במה שהוא מנהיג את ציבורו.

  19. אהבה? לא ראיתי אהבה. ראיתי ניתוח יפה וחזק [לתשומת ליבו של איש אחד] אבל לא אהבה אלא הרבה מרירות וכעס. לא רק מהפוסט הזה, אלא גם מאחרים הכתובים כאן.

  20. תודה.
    א. ככל טקסט, גם הטקסט הזה מלמד על כותבו לא פחות ממה שהוא מלמד על נושאו. אני ראיתי כאן שלבים שונים של התייחסות לאדמו"ר (והם מקבילים, מבחינה ספרותית, לתיאור השלבים השונים של התנהלות האדמו"ר עצמו)…
    ב. כיוון שפוסט זה יצא מנקודת מבט פסיכולוגיסטית, אני מרשה לעצמי לשאול – האם האדמו"ר בעל משפחה בעצמו? האם היו לו אחים/אחיות? ומדוע אני שואלת? כי מצטייר כאן אדם שכל מאבחן ויועץ מקצועי היה מרחיק אותו מיידית מכל תפקיד של הנהגה, או בכלל – כל תפקיד הדורש מגע אנושי. לעיתים, תכונה זו של ניתוק (או מחסור בתכונות המאפשרות מגע אנושי) נובע גם מתנאים משפחתיים מסויימים וד"ל (וניתן היה להרחיב כאן גם בעניין הקשר בין פסיכולוגיה לאידיאולוגיה גם בנוגע לאיסורים המיניים וכו').
    ג. עוד נדמה לי שבצעירותו לא ראה עצמו אדם זה כמנהיג לעתיד, וסביר שקיבל את שליחותו בחוסר נחת גדול. האם יש עדויות כלשהן לכך? (אני יודעת שהמושג "עדויות" בעולם החסידי הוא מעט עמום, ובכ"ז…).

    ושוב – תודה!

  21. גם אני ראיתי כאן אהבה.
    אבל לא יכולתי להימנע מהשוואה לכתבים של "אדמורי"ם" אחרים, כמו למשל יד סולובייצ'יק שהוא כל-כולו הכרה כואבת במציאות המורכבת וניסיון מאוד פרגמטי וכואב להתמודד איתה.

  22. קראתי את הפוסט המרתק, והכתוב נפלא. נחמד ונעים.
    בעוד השורות מהדהדות מסתבר שהאדמו"ר לא כל כך מנותק, והשכיל להגיע לפשרה מכובדת.
    מסתבר שיש בפוליטיקה כוחות חזקים יותר מהפסיכולוגיה של השחקנים.

    האם מדובר בשחקן פוליטי מיומן, או שמא צריך לחפש הסברים מיסטיים להצלחתו? ואולי אנו רק באמצעו של המאבק, אשר יתלקח שוב לקראת ספטמבר.
    ימים יגידו.

  23. נהנתי מאד לקרוא את דבריך!

    החסידות כפי שאתה מתאר אותה דומה לחזונה האידאי של חסידות קוצק.
    אדאה טהורה ומזוככת של עבודת ה' בכל רמ"ח ושס"ה, אך כנראה שמנותקת המציאות אותה היא אמורה לרומם, כטבען של הרבה אידאות.
    ובכל זאת, אי אפשר שלא להעריץ את המסירות והדבקות של חסידות זו.

    • "…אי אפשר שלא להעריץ את המסירות והדבקות של חסידות זו".

      אני חושבת שעל זה נאמר "חסידים שוטים", כמה הם בובות בידיו של מנהיג.
      ה' נתן לבני אדם חכמה, בינה,דעת אבל הם מוחקים את עצמם.

  24. איזה פוסט יפה, מרגש. אני רואה בכמה אהבה,אכפתיות וגעגוע זה נכתב.
    ראיתי את התמונה של האדמו"ר בעיתון וחשבתי שלא ייתכן שאיש כ"כ יפה מתנהל ככה. אני עדיין לא מבינה. זה ממש עצוב לי שסגירות דתית ואדוקה מאפשרת פתח להרבה פגעים בנפש, מבלי שזה יטופל, או להיפך יקבל את המקום המתאים לו. (נניח אנשים כ"כ רוחניים לא חייבים להקים משפחה, או פטורים מתפקידים ציבוריים, ואז לא היו צריכים לסבול החסידים את ההלכות הסגפניות בענייני טהרה, למען ה' אנחנו יהודים ולא נוצרים!!!)
    ועם כל זה, אני מזדהה עם העולם הפנימי שלו, העוצמות הרוחניות, כמה יהודיים חיים מתוך קריעה של הגוף לעומת הנפש. הרצוי למצוי, כמה משתוקקים…בדרכם שלהם, מבלי שאף אחד ישים לב.
    אני מקווה שלא בגללו בחרת בדרך החיים שלך. המון המון טוב. כתיבה מאוד יפה וקולחת.

  25. מחמת השעה המאוחרת הגורמת לשיתוף הפעולה בין חלקי הגוף השונים שלי להתרופפות מה,אקצר בתגובתי על מנת לחזור ואולי לידון בנושא זה בהמשך גם בהרחבה.
    ניתחת, הסברת, תיארת מציאות אשר ללא ספק עובדתית דייקת בפרטים ואפילו הקטנים שבהם, אולם הפרשנות, נקודת המבט, ובעיקר הטון שבו השתמשת בניתוח הכביכול מעמיק לאישיותו, מטעה. הבאת שלל עובדות בנויות לתלפיות, אולם העדפת בסופו של דבר, לאחר שהוכחת סוג של מקצוענות בתחום אחד שהוא הצגת הדברים בצורה מעוררת השתאות, לחרוג לתחום אחר לגמרי שבו אין לך כל עליונות ואולי גם כל מושג.
    נקודת מבטו של הרבי מנותקת בעיניך, מדומיינת, מסוגרת ולא ריאלית, וזאת למה? כי המציאות האמיתית היא רדודה בעיניך, שטחית, נבובה, וחסרת אידיאלים אמיתיים וממילא אדם שרואה את העולם בעיניים נעלות יותר, שאפתניות יותר, רוחניות יותר הינו במקרה הטוב נאיבי ללא תקנה ובמקרה הפחות טוב בעל הפרעה כלשהי המובילה אותו לניתוק מן הסביבה.
    ואיפה מעמיד אתה את עצמך למבחן? איפה טורח אתה להוכיח את עמדתך אתה? האם חשבת פעם כיצד נראתה באמת מסירות הנפש במהלך הדורות? האם פעם לא היו אותם נבערים מדעת כמו שיש היום לדעתך, אשר נסחפים אחר דמגוגיה חסרת מעצורים של מנהיגים מנותקים, ושילמו על כך אפילו בחייהם? לפי איזו אמת מידה אתה בוחן את דבריך? נקודת מבט זאת היא סלע המחלוקת, מסירות נפש איננה בהכרח מיועדת לאנשים שחציים מלאכים, לאנשים שכשמקדשים שם שמים עטופים בהילה זרחנית של ניצוצות השכינה הקדושה, לא, קדושה היא דבר שבהישג יד היום כמו גם פעם, נקודת מבט, זה כל העניין.
    וכשבוחר אתה לראות את הדברים מנקודת מבט צרה, מרוחקת וחסרת מעוף – נקל בעיניך להדביק תוית אשר לפי דיעותיך מתבקשת לאור הנתונים. אולם שינוי התפיסה, זה מה שדרוש, מה שהאדמו"ר בעצם משדר הוא שאותם דרגות עליונות אותם מצינו בספרים אינם בהכרח רק נחלת העבר, הם כאן, צריך רק להכיר בזה ולרצות. לא ניתוק רואים כאן, אלא ראייה נכוחה של פני המציאות, ללא פחדנות או דיעות קדומות, האמת כפי שהיא לבני האדם אליהם היא מיועדת כפי שהם.
    תבין ותחכים.

  26. קראתי היום בעיתון שאכן התקיימה אותה פגישה מיסטית בין האדמו"ר מסלונים לרב עובדיה.

    האם ידוע משהו על זה? אשמח לרשומת-המשך.

  27. מאמר יפהפה. גם אני, כמי שגדל בציבור החרדי, לא הבנתי עד הסוף את הגישה הקיצונית הזו ("כיתת יורים"), והמאמר שפך לי אור חדש אודותיה.

    תודה.

  28. מעניין מאד. ולעניות דעתי מה שכתבת ב"מאמר מוסגר" על הפרישות הקיצונית בתחום המיני – זה מה שעומד בבסיס (ביסוד) הדברים ומתדלק אותם.
    הייתי שמח לדעת עוד על גישתו של האדמו"ר למיניות.
    האם תוכל להרחיב?

  29. טור עמוק ומשמעותי.
    נראה שאתה מבקר את המבט המיסטי מנקודת מבט רציונאלית, וקורא לקוראים לבחור ביניהם – ונראה שכך מתפלגות גם התגובות.

    ואולי ניתן לחדד את הביקורת על הרבי, בכך שקיים אצלו רק מבט מיסטי, שאינו מאוזן בפרספקטיבות נוספות. כשם שמבט רציונאלי בלבד עלול להוריד שאולה, כך מבט מיסטי בלבד עלול לפרוח באוויר.
    ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

  30. כמה מילים, אולי אחרונות מבחינתי בהקשר הזה:

    העירו לי, כאן ובפורומים אחרים, שאולי היתה הקצנה מסויימת בביטויים שבחרתי לתיאור אישיותו של הרבי, ושעשוי היה להתקבל מדבריי רושם 'גרוע' יותר מכפי שבמציאות. אני מוכן לקבל את הביקורת הזו, אבל עומד על עיקרי הדברים: באישיות שתיארתי כאן יש יסוד עמוק של 'ריחוף' ו'בועתיות'. אינני מתיימר וגם אין לי הכלים להגדיר במדוייק את גבולותיה, ויתכן שחלק מהביטויים ברשימה, שנשאה בעיקרה אופי 'ספרותי', הלכו צעד אחד רחוק מדי, ויכלו להתפרש בצורות שונות. ועדיין עיקרי הדברים, וכמובן המסכת העובדתית, שרירים וקיימים, וגם מגיבים שערערו כאן על המינון של הדברים, אישרו את עיקרם.

    עוד נטען כאן, שלמעשה אנשים דתיים רבים רגילים לפרש את העולם על פי תבניות -על מיסטיות או אחרות, ומנין אני שואב את הזכות לערער על כך, כביכול מנקודה 'חיצונית' ו'מנוכרת' לחוויה הדתית ולעולם החסידי.

    על כך אומר: יש להבדיל בין ראיית עולם עקרונית ותיאורטית, לבין המקום האבסורדי שאליו לוקחים אותה בפועל, ללא רגישות למציאות האנושית על רבדיה ודקויותיה, וללא איזונים ובלמים. אני האחרון שאזלזל בעולמו הדתי והאמוני של אדם, עד המקום שבו הוא הופך לסנוקרת בפרצופו של האחר.

    ועוד: כאשר ויכוח על ימים ספורים של איחוד הלימודים בין ה'מגמות' או על ניסוחו המדוייק של סעיף זה או אחר ב'הסכם הפשרה', מוצג כמלחמת אחרית הימים בין ה'סטרא אחרא' לקדושה, זה כבר משהו, איך לומר בעדינות, שעובר את הגבול. במיסטיקה וברוחניות יתירה יש גם סכנות, כפי שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה היהודית.

    הפשרה הזמנית שהושגה, איננה מבטלת כמובן את מה שכתבתי. מה שהתחולל בשבועות שקודם לכן, והדברים שנאמרו ונכתבו במהלכם כפי שהובאו בתקשורת וגם כאן, סיפק די והותר חומר למחשבה ולתהייה. המאמר הזה לא נועד להתחרות עם חדשות הבוקר או עם הכותרת בעיתון, אלא ניסה להציג תבנית עומק, ובעיקריה היסודיים היא לא עורערה. בכל מקרה, אני אשמח להתבדות.

    בראיון לתקשורת החרדית סיפר הרב יעקב יוסף על הילדות מן המגמה הכללית, שלאחר ביצוע 'ההפרדה' פגשו ברחוב את חברותיהן מתמול שלשום, שעברו ל'מגמה החסידית'. כאשר הילדות 'הספרדיות', – סליחה, 'הילדות הנחותות מבחינה דתית'… -, ניגשו בטבעיות ילדותית לחברותיהן 'החסידיות' ושאלו לשלומן, נענו בסיבוב גב ובשתיקה רועמת, משום שחָזְקָה על הילדות התמימות מצוות מורתן, 'לא לדבר עם בנות המגמה השניה'. ומדובר בילדות שבילו עד אז בטבעיות זו בחברת זו. קשה אפילו לכתוב את זה.

    אני רוצה להאמין, שבמסורת החסידית והיהודית האמיתית, בכייה ודמעותיה של אותה ילדה מושפלת, שהבינה לפתע כי בשביל חֲבֶרְתָּהּ מאתמול היא עכשיו 'טמאה' ו'שחורה', (ושום מכבסת מילים לא תעזור כאן, הילדות הקטנות יודעות ומרגישות היטב את האמת), חשובים ומשמעותיים יותר מכל הדיבורים הרמים והנשגבים על 'קדושה' ו'חסידות'. הוא הדין לחרפתם של הוריה שהוצגו קבל עם ועולם כיהודים וכבני אדם סוג ג' וד', וכקבוצה של 'מחללי שבת' ועוד שלל כינויי גנאי, בוודאי בהקשר של החברה החרדית.

    עוד אני רוצה להאמין בכל נימי נפשי, שאם היה הרבי, האציל והמלכותי כפי שתיארתי אותו, שומע וער לזוויות הקשות הללו של 'ההפרדה', אולי הדברים היו מתגלגלים מעט אחרת.

    • ברצוני לספר לך סיפור מכלי ראשון, ששמעתי במו אוזני מאחת המורות בבית הספר החסידי.
      היה זה בימים הראשונים שלאחר ההפרדה, כאשר היא פסעה במורד הרחוב בו שוכן בית הספר המפורסם (יותר נכון לכנות זאת 'רחובון', או שדרה).
      ממקום עומדה היא ראתה את אחת תלמידות בית הספר החסידי, תימניה (השם שמור אצלי) הרואה מרחוק את חברתה מבית ספרן המשותף לשעבר (השם שמור אצלי).
      היא נופפה לה בידה בשמחה. משהתקרבו זו לזו, הם פתחו בשיחה עירה, ממש בסמוך למקום עמודה של אותה מורה, ומתוך ידיעה על נוכחותה.
      למקום התקרבה אמה של אותה בת מבית הספר הכללי, ופנה בתמיהה לחברתה של בתה: מה? לא אסרו עליכן לדבר איתם? איך את משוחחת איתה.
      הילדה השיבה: מה פתאום? תראי, אפילו המורה שלי עומדת כאן ליד והיא לא אומרת לי מלה.
      מעשה שהיה, המנפץ לחלוטין את האגדה על האיסור שהוטל מטעם בית הספר כביכול בענין.
      אלא מאי? מסתבר שהיו הורים, שכיוזמה פרטית אסרו על בנותיהן להתקרב לילדה פלונית מחברותיהן, לאחר שידעו כי יש לה השפעה שלילית עליה. אולם לא היתה כל הוראה גורפת בענין.

      זו רק דוגמא לאחת האגדות הרבות המסתובבות סביב הפרשיה, שיצרו לחסידים בעמנואל תדמית דמונית שאין לה כל קשר עם המציאות.

    • דבר נוסף שחשוב להוסיף.
      הקביעה האם האדמו"ר לקח מידי רחוק את ראייתו האמונית עד לכדי אבסורד, תלויה כמובן האם נחשיב זאת כאבסורד או לא, וזו כמובן תלויה בפרשנותו האישית של כל אחד להתרחשויות.
      אני רואה את הדברים אחרת.
      מנקודת הסתכלותו של האדמו"ר, מצב כזה שהוא יצהיר על קיום פסק הדין ועל קבלתו – ומתוך כך קבלת הקביעה שהחסידים, שפעלו בהוראותו, פעלו מתוך גזענות, הוא מצב בלתי נסבל.
      כמנהיג עדה גדולה בישראל, שהוראותיו עבורם מעוגנות בציווי התורה לא תסור מכל הדבר אשר יורוך, הוא לא יכול לקבל מציאות שכזו, ומה עוד שמהצד השני עומד בית משפט חילוני.
      זהו מצב אבסורדי בהחלט, שבית משפט חילוני יטיל פגם בהוראה דתית של מנהיג רוחני.
      אכן, המדובר היה בהגדרות מאוד דקות, אך מהותיות בהחלט. כל פשרה שתכלול החזרת המצב לקדמותו מתוך קבלת קביעת בית המשפט – לא באו בחשבון מבחינתו. הפשרה שלבסוף התקיימה לא כללה את החזרת המצב לקדמותו, ולא נכללה בגדר של לימודים משותפים.
      ולהוסיף עוד בהקשר הכללי, ברוח הדברים שכתבתי בתגובה הקודמת. הסיקור התקשורתי של הפרשה חטא בעיוות מוחלט, ובהוצאת דברים מהקשרם, וכל הציבור קנה את הדברים כפשוטם.
      בעוד התקשורת מציגה כביכול עצם ההפרדה הוא לב הענין, הרי שהמציאות היתה שרעיון ההפרדה עלה על דעת שני הצדדים, והתקבל בהסכמה בשעתו, ומתוך הבנה כי לא ניתן לגשר על פערים כה גדולים בגישות השונות באשר לאופי הראוי של בית הספר.
      המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היתה על מרכיבים נילווים לאותה הפרדה, ולכן בסופו של דבר היא נעשתה שלא בהסכמה.
      כך, שהתיאורים על גדר הפרדה שנמתחה ביום בהיר בתוך בית ספר תמים, רחוקים מאוד מהמציאות.
      במשך שלוש שנים הוקעה קבוצת ההורים כגזענים מהסוג השפל ביותר, באופן שהיה כאמור רחוק מהמציאות. נכון, בשלב האחרון חטאו יחידים מהם בהכפשה על קבוצת ההורים ההיא שכביכול הם מחללי שבת. קשה לי להאמין שהייתי נוהג אחרת לו הייתי מוכפש במשך זמן כה רב על ידי אותם אנשים.

  31. בחדרי חרדים היו כתבות מוטות למדי על הפרשה. משום מה עוגמת הנפש של הבנות הדחויות נשכחה.

  32. איני אוהד של האדמור הנל, איני מבין כלל למה לטחון אדם שנחת מאנדרומדה לתוך ביצת הפוליטקה הרגעית, וכמו כוכב נופל, ישכח כבר בהיסטוריה הקרובה, לא חושב שהוא שווה זאת, אני ווי, הניתוח כשלעצמו מאוד פלסטי, מאוד אנתרופולגי, מחקר בעל עיניים מזוגגות, ובעיקר האדמור הוא לא כזה גדול, ומשכך אינו כזה קטן…
    אדם שקצת משכמו ומעלה לא יותר אך לא פחות, הבעיות שיש לו אינם תחת קטגוריות מיסטיות\נבואיות\ בעלות הילה או אף דרך חיים מסויימת.

  33. מאמר מאלף ללא ספק
    אולי תוכל להוסיף גם לגבי אדמור"ים אחרים מה טיבם ועולמם, מקורות השראתם ודרכי הנהגתם הציבורית וכו'

  34. המציאות שתיארת במאמר הינה האמת לאמיתה!!
    העובדה שבדרשה שהאדמו"ר נשא ב'טיש' שלאחר שחרור העצורים, הופיעו כמה מוטיבים מרכזיים.

    א. ניצחון שלא כדרך הטבע על כוחות האופל.
    ב. עד השחרור היה מצב של 'הסתר-פנים' ולא ח"ו 'דחייה' מרבש"ע.
    ג. אנו חסידי סלונים אהובי ה' בעולם הזה.
    ד. לא תתכן גזענות במי שמצווה על ואהבת לרעך כמוך.

    • שיחת האדמו"ר מסלונים שליט"א בטיש ההודיה על פרשת עמנואל

      הנה חז"ל אמרו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. אך בעניננו אי אפשר שלא לראות את הנסים שנעשו לנו. רק אתמול בסעודה שלישית עוד שרנו את השיר, שאנו נוהגים לשיר בימים הנוראים, על המלים "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". כמה הלמו המלים הללו את מצבנו אמש שהיה נראה קודר ומאיים. ביום ששי הוגשה הצעת גישור, ובית המשפט דחה אותה, ומי יודע מה הוא זומם למחר, מה צפוי לנו. והכני אם על בנים. הבנים – בני האסירים כבר היו מפוחדים עד עומק הנפש, עם כל ההשפעות השליליות שיש לפחדים. והאם – אמהות התלמידות צפויות אף הן למאסר, כפי שהחליטו שכאשר יחזור הבעל הביתה יגיע תורה של האם. נוסף על מה שהכני במאסר האבות, שזו להם כבר שבת שניה בכלא. הם אמנם היו שרויים בשמחה, והיתה להם שם אוירה שבתית, אבל כלא הוא כלא, וזה הרבה יותר גרוע ממה שחושבים מבחוץ, שלא נתנסה ולא נדע. במצב הקשה הזה היינו צריכים להתחזק ולייחל להשי"ת, וזה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. כל הפרשיה שעברנו היא למעלה מן הטבע, ולולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו. ההתחלה כבר היתה שלא כדרך הטבע. בניגוד לכל הגיון הדביקו לנו אות קלון שאנחנו גזעניים, עלי אישית, ועל ציבור של אלף וכמה מאות משפחות חסידי סלונים, ועל כל היהדות החרדית. וכי שייך בכלל שיהודי כשר המצווה על ואהבת לרעך כמוך יהיה גזעני. וביחוד על פי דרך החסידות של רבותינו הקדושים המיוסדת על "בנים אתם לה' אלקיכם", על אהבת ישראל, ועל אהבת ה' לישראל, שכולם בנים לה' אלקיכם. בתלמודי התורה ובבתי הספר שלנו – בבני ברק, בקרית גת, ובעמנואל, – בכל המקומות ישנם תלמידים ותלמידות בני עדות המזרח. כמובן התנאי שלנו הוא שיתאימו עצמם לדרך תורת הבעל שם טוב זי"ע, אך זה קנה המדה היחיד לקבלת תלמידים, ומי שאינו מוצא מקום במסגרות החינוך שלנו הרי זה מפני שבחר לו דרכים אחרות ואינו מבקש כלל את דרך הבעש"ט. כל העלילה הזאת היתה ללא כל יסוד, ומה גם שהצהרנו שכל מי שמוכן לקבל עליו את התקנון החינוכי "ברוך הבא". גם מנכ"ל משרד מבקר המדינה לשעבר, שאינו משתייך לציבור הדתי, אשר נשלח מטעם משרד החינוך לבדוק את הנושא, אחרי ששהה במקום כשבועיים ולמד את הנושא, קבע שאין כל אפליה בבית הספר.

      פסק הדין של בית המשפט ניתן תוך חציית כל הקוים האדומים. לא נתנו לנו את הזכות הבסיסית שיש לכל אדם, זכות השימוע, כמקובל בכל מקום בעולם שאי אפשר להוציא פסק דין על אדם מבלי שניתנה לו האפשרות להשמיע את אשר בפיו. בנוסף לכך, טענו שאין בכלל זכות לנהל בית ספר עם תקנון שלדעתם הוא מחמיר. אנשים שאינם מכירים כלל את אורחות חיינו, אנשים שאין להם כל מושג מהו מקל ומהו מחמיר, התיימרו להיות מבינים ובעלי‑בית לקבוע מה ראוי ומה מחמיר יתר על הראוי. בפרשה הזאת נוצר מצב חדש, בקשו להכתיב לנו דרכי חינוך. היו תקופות שהם טענו: חיה ותן לנו לחיות. אך כאן בפעם הראשונה קמו וניסו לערער את ה'חיה', לא נאפשר לכם לחיות כפי שאתם מבינים, אלא נאלץ אתכם לחיות ולחנך את ילדיכם כפי שאנחנו מבינים. היתכן שאנשים הרחוקים מרחק רב מאד מכל הילוך המחשבה שלנו, ומכל דרכי החינוך שלנו, הם יכתיבו לנו את דרכי החינוך. עוד לא נשמעה דורסנות כזו
      לאחר מכן הגיע שלב העונשים על בזיון בית המשפט. בתחילה קנסות כספיים, ואחר כך צווי מעצר אכזריים, לאסור הורים לילדים קטנים, לאסור אמהות צעירות, מבלי לשקול איזה משברי נפש זה עלול להביא עליהם. כמה עוז ותעצומות דרושים בכדי לעמוד מול גזירות כה קשות. הרושם היה שהם עברו לדרך חדשה של מלחמת חרמה ללא תקדים, בבחינת "להשמיד ולהרוג", ועדיין ידם נטויה. ואף הצהירו על כך בפה מלא שידם עדיין נטויה, ובכל שלב יחשבו על דרכי אכיפה חדשים. ולולא ה' שהיה לנו אזי המים שטפונו. היינו במצב של אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, רק קיימנו בנפשנו "עם ה' חזקו ונתחזקה".

      באופק לא נראה שום מוצא. בית המשפט התחפר והתעקש בעמדתו, אתם חייבים לחזור למגמה הכללית ללא כל תירוצים. כל נסיון לדבר ולהסביר את עמדתנו נתקל בתשובה אחת, "פסק הדין כבר חלוט", כעת דנים רק על בזיון בית המשפט. וכי מי ביזה את בית המשפט, הלא הם ביזו את בית המשפט כפי שאיש לא ביזה אותו מעולם, כאשר אדם מתנהג בצורה אכזרית הרי זה הבזיון הכי גדול שהוא יכול לעשות לעצמו.
      כל ההתנהלות מתחילתה ועד סופה היתה על טבעית ובלתי מובנת, גם בעיני אנשים חילוניים רבים. מה האנשים האלה רוצים, לאן הם רוצים להוליך. גם כאשר מוגשת הצעת גישור על ידי עו"ד מהשורה הראשונה אינם מוכנים לקבל אותה. בעקשנות תמוהה של "יהיה מה שיהיה ואנו לא נזוז מעמדתנו". ואז הופיעה הישועה גם היא שלא כדרך הטבע, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, ולמרות כל הסימנים המוקדמים שהם מתעקשים על עמדתם, קיבל בית המשפט את המסמך שהגשנו.

      וכאן עלינו להבהיר. כתבתי במכתב לקהל עדתנו, שגם פורסם ברבים, שאפילו אם יעמידו אותנו בפני כיתת יורים לא נוותר כמלוא נימא ולא נתפשר, ובעזרת ה' אכן עמדנו בדברינו. בית המשפט דרש כל העת שנכנס ללמוד בתוך המגמה הכללית, ולמעשה לא נכנסנו ולא נכנס ללמוד במגמה הכללית. בית המשפט דרש שנשתלב בכתות הכלליות, ולו לכמה ימים, ולמעשה לא השתלבנו בכתות הכלליות אפילו לא לכמה שעות. מה שכן, בנותינו משתלבות בקהל הכללי של בנות עמנואל, כולל בית ספר אל המעין של ש"ס, ובית ספר חב"ד, ולא רק בית הספר בית יעקב. וגם השתלבות זו איננה לצורך לימודים, אלא במשך כמה ימים תשמענה בנותינו יחד עם כל בנות עמנואל הרצאות מחשובי המרצים בנושאי אהבת ישראל, אחדות, ופיוס, דבר שאין מתאים ממנו לקראת הימים הנוראים. הדבר הזה כשלעצמו חשוב לאין ערוך, ואיננו כלל בגדר פתרון שבדיעבד. אדרבה, גם אלמלא כל הסכסוך היה ראוי לעשות זאת, ללא כל מטרה צדדית, שהרי זו משאת נפשו של כל יהודי, פיוס, אחדות, אהבה ושלום. ומגלגלים זכות על ידי זכאים, שבנוסף לשחרור – ללא כל תנאים – זכינו גם לדבר הזה. וכה יתן לנו השי"ת ברכה והצלחה במעשה ידינו, ומעתה והלאה תשרור בעמנואל אוירה של אחדות ופיוס, וכל זרם וכל חוג ינהל את בית ספרו על פי דרכו ועל פי מסורת אבותיו.

      בזכות מה זכינו לנס הזה, נסתרים דרכי ה' ואין אתנו יודע עד מה. אך י"ל בדרך אפשר, ע"פ דברי המדרש עה"פ ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הֻכֵּיתִי בית מְאַהֲבָי ודרשוהו על תקופות השמד שהיו בישראל, כאשר שואלים יהודי מה לך יוצא ליהרג, מה לך לוקה בפרגול, והוא משיב, על שאכלתי מצה, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים, ומסיים המדרש, "מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים". יש מדרגה של אוהבי ה', אך למעלה מזה היא המדרגה של אהובי ה' שהיא דרגה נפלאה שרק יחידי סגולה זוכים לה. וכמו שקראו חז"ל על אברהם אבינו את הכתוב אוהב טְהָר לב, שהקב"ה אהבו. ועם אהובי המקום מתנהגים מן השמים בדין אחר ובהנהגה אחרת, גם בזמני הסתר שבאופן כללי לא רואים נסים. וכמו שמצינו בחז"ל

      על נקדימון בן גוריון, שפעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון אצל אדון אחד ושאל ממנו שתים עשרה בורות מים, והתחייב לו שאם עד זמן מסוים לא ירדו גשמים וימלאו את הבורות יתן לו שתים עשרה ככר כסף. כיון שהגיע אותו היום ולא ירדו גשמים, שמח הגוי, ושלח בבוקר לנקדימון שישלם לו מים או מעות, שלח לו בחזרה עדיין יש לי זמן כל היום. אחר כך שלח לו בצהרים, ושוב השיב לו שעדיין יש לו שהות, וכן במנחה. עד שלגלג עליו אותו אדון, אמר, כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים, ושמח מאד שהוא עומד לקבל הון רב. ביני לביני נכנס נקדימון לבית המקדש ועמד בתפילה, עד שנתקשרו השמים בעבים וירדו גשמים ונתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו. אמר לו הנכרי יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך, אך עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה, ואמר לפניו, רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך, מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה, עד שהודה הגוי שאין לו כל פתחון פה לבקש את המעות. חזינן מכאן ש"אהובים בעולמך" יש להם דין אחר לגמרי, וגם בזמני הסתר ההנהגה עמהם היא למעלה מן הטבע. ועד כדי כך, שאמרו שם בגמרא שמימות עולם היו שלשה אנשים שנקדמה להם חמה בעבורן, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון. וזקני אדמו"ר בעל ברכת אברהם זצ"ל היה מציין נקודה מיוחדת במעשה זה. לכאורה היה כאן שיא החשכות, כל השנה לא ירד גשם, וכל אותו היום לא ירד גשם, וכאשר כבר יורד גשם הרי זה לאחר השקיעה, באופן שהגוי יוכל לטעון שברשותו ירדו. הרי זה לא רק הסתר בעלמא, אלא הרבה יותר גרוע, זה כאילו הראו להם דחיה מן השמים. אך נקדימון בן גוריון ידע שזה רק הסתר, זה רק נראה כדחיה, אבל באמת אין כאן כל דחיה, האמת היא שאנחנו אהובים והודע בעולם שיש לך אהובים. באמונה הזאת התחזקנו כל הזמן. עברנו צורות שונות של פרגול, של הכאות, של אכזריות, אך ידענו שאנו אהובים, והשמש עוד תזרח לנו. לכן זכינו – זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

      ואתם מקדשי השם שזכיתם להיות אהובים, מהיום והלאה תתחילו לחיות חיים של אהובים, שהם חיים אחרים לגמרי. לאהובי ה' יש שבתות אחרות, תפילות אחרות, שמירת עינים מיוחדת, וקדושה של אהובים. שכרכם הרבה מאד, ואנו שואבים ממכם כח וחיזוק. שלא לדבר על הזכות שלכם בהפגנה הגדולה שהיתה בכניסתכם לכלא, שנראה כי כל מי שהשתתף במעמד הזה לא ישכח אותו לעולם. היתה זו חוויה רוחנית אחת בחיים, חוויה של מקדשי השם, להצטרף למקדשי השם, ולפחות שמשאת הנפש תהא להיות ממקדשי השם, לראות את הזכות להיות ממקדשי השם כאושר הגדול ביותר בחיים. עכשיו בעזרת השי"ת תעברו לחיות חיים של מקדשי השם. ויהי רצון שבעמנואל ישכנו השלום והשלוה והברכה מעתה ועד עולם.

      • . " ..ומעתה והלאה תשרור בעמנואל אוירה של אחדות ופיוס, וכל זרם וכל חוג ינהל את בית ספרו על פי דרכו ועל פי מסורת אבותיו."

        ת"ח! טול קורה מבין עינייך!!! זה לא אחדות ופיוס כשבנ"י מפולגים איש איש ושבטו. כאן בארץ הקודש אנו גוף אחד גם אם (נוסחי)תפילות הרבה.

        האם אנו מתבוננים במציאות ולומדים את דרכי ה' או מעוותים את המציאות שתתנהל כדרכנו?

        מאיזה מקום מדבר האדמו"ר? (ואל תגיד לי כדרך הבעש"ט, כי זה שטויות, אם הבעש"ט היה חי היום, הם היו מחרימים אותו)

        מלבד זאת, תודה על הדרשה. יפה וחזק.

  35. הגבתי קודם בשם חיים, שזהו באמת שמי. אך מכיון שראיתי אח"כ שיש עוד חיים שהגיב כאן, אתכנה לצורך הענין 'אחימלך'.
    אני רוצה להגיב על תגובתך האחרונה, מאה ואחד שערים. וגם – לאור ההתפתחויות.
    ראשית אקדים ואומר, שהאדמו"ר מסלונים, כפי שמתברר, קורץ כנראה בדיוק מן הסוג של מנהיגים, ומנהיגים דתיים במיוחד. סביר להניח שמתתיהו שהכריז את המרד על היוונים – נתפס כנראה כהזוי ולא רציונאלי בסביבתו. גם צרציל שקידש מלחמה על גרמניה בשעתה הקשה ביותר של אנגליה, מן הסתם גם נתפס בעיני רבים כלא ריאלי. זהו בדיוק כוחם של אנשי החזון: הם מצליחים להתרומם מעל הריאלי וההגיוני כל כך.
    זה לא תמיד מצליח להם, וידועה האמרה שכל ההבדל בין בעל חזון ומשוגע הוא השאלה אם זה הצליח או לא. אבל אנשים כמוך [וגם כמוני, אני מודה] שרואים את העסק בעיני בשר על כל זויותיו האנושיות והפשוטות והשקופות כל כך – לא נועדו להנהיג מאבקים ולא להנהיג כלום. הם נועדו לכתוב פוסטים בבלוגים ולהגיב עליהם. זה לא רע, אבל ציבור זקוק למנהיגים.
    ולגופו של ענין: מתברר שהאדמו"ר הצליח במאבקו מעל למשוער בהרבה היבטים. ראשית, ללום ורבו יצאו שניהם מהזירה. שכן גם הצד הספרדי של המטבע נמצא כעת בידיו של הרב עובדיה יוסף [התביעה של ללום היתה הקמת בית דין או מוסד בוררות שבו הוא יהיה הצד האחד, והחינוך החרדי האשכנזי – הצד השני. למעשה במקומו התייצב כעת הגר"ע יוסף, כך שהוא נעשה מיותר, והוא לא מעיז לצאת כנגד ש"ס].
    שנית, וזו נקודה חשובה מאוד שאתה הצגת לא נכון. לא היתה בעיה לאדמור מהרגע הראשון שהבנות ילמדו אפילו שבועיים. הוא לא רוצה לימודים קבועים, אבל שבועיים לא שינו לו. ההתנגדות החזקה שלו נבעה מכך שהשופט לוי, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, הודיעו שהם לא מוכנים להתחייב על מוסד פטור. קודם תלמדו – ובספטמבר נחליט על מוסד פטור [שזו אגב התעמרות הגונה. שכן אין שום מניעה חוקית להקמת מוסד פטור. אלא שכבוד השופט היה צריך להודיע שהוא לא רואה זאת כבזיון בית המשפט(!) וגם את זה לא הסכים לומר ברוב חסדו].
    על כך אמר האדמו"ר – בלי הודעה כזו אינני מסכים. ומהר מאוד גלש הענין לשאלה שהציג השופט בטפשותו 'מי קובע, אני או הרבנים', וההמשך ידוע לכולכם.
    כך שהטענה [הנראית קצת מיתממת] האם שוה בשביל שלושה ימים להשפיל כך את בנות המגמה הכללית, אינה נכונה. הויכוח כבר מלפני שבועיים הפסיק להיות כלל על הלימודים ביחד, אלא על השאלה: מי יקבע, בג"ץ או הרבנים. זו לא חכמה לבוא ולומר לאדם – עליך להכנע לבג"ץ כי בנות המגמה הכללית נעלבות. עם כל הכבוד – טענה זו נכונה כלפי בג"ץ בדיוק אותו הדבר. גם אם בג"ץ היה מוכן להודיע שכבודו לא יפגע אם יקום מוסד פטור בספטמבר, לא היתה שום בעיה.

    • גם עתה השופט לא התחייב ולא הסכים במפורש לפתיחת מוסד פטור בשנת הלימודים הבאה. הוא אמר עכשיו את מה שאמר לפני שבועיים: נדון בכך עניינית, רק לאחר שתיאותו להיכנס ללימודים משותפים. תגובתך אינה אמת.

    • אוי אוי אוי סלונימער מה אתה מחפש ברשת יש לי כמה השערות מי אתה בוא ננסה להמר על איזה אחת

  36. אין מילים !!!!אני מצפה בהקדם למאמר על המחלוקת של לפני 30 שנה עדיין אין לנו אפשרות להסתכלות אמיתית על מה שהתחולל שם אציג בפניך מספר שאלות מפתח !!

    1 האם נכון הדבר שבתקופת הברכת אברהם חסידי סלונים היו בעצם חסידיו של חתנו רבי שלום נח ולא של האדמור ששימש רק ככסות לדבר האמיתי שהוא כאמור חתנו ???

    2 מה היחס של חסידי סלונים היום לאדמור בעל הברכת אברהם??

    3 האם נכון הדבר שהפלג של סלאנים ספג השפלות ואלימות מצד קבוצת האם סלונים???

    4 האם נכון הדבר שבדין תורה היה האדמור מסלאנים מוציא חלק ניכר ממוסדות סלונים רק הוא בחר לשתוק ולא להגיב כלל לכל ההתקפות מצידם

    5 מה ההתעקשות הגדולה לא להשלים אם הפלג של סלאנים גם היום לאחר 30 שנה עדיין מטפחים אצל הנוער שנאה עוורת לשווארצע וכמו שהתבטא בפני אחד החסידים "הם אצלינו יותר גרועים ממחבלים" האם זה עונה על הדמות המיסטית הטהורה שמשאת נפשה היא להביא את הגאולה יודעי דבר מספרים על מכתב שנשלח לפני ר"ה מהאדמור מסלאנים אל האדמור מסלונים המבקש לסיים את הפרשה אולם לא נענה

    אין בדברי שום זלזול ועפר אני תחת כפות רגליהם של צדיקי ומאורי הדור אולם אשמח לרדת לשורשם של דברים ולקבל הסברים על נושא כאוב זה

    • "האם נכון הדבר שבדין תורה היה האדמור מסלאנים מוציא חלק ניכר ממוסדות סלונים רק הוא בחר לשתוק ולא להגיב כלל לכל ההתקפות מצידם"..
      חה חה חה
      מוסדות סלונים נבנו מהראשון עד האחרון שבהם בידי האדמור מסלונים זצ"ל. האדמור מסלאנים החליט מסיבותיו הוא לפרוש ולהקים חסידות חדשה. לומר שבשל כך מגיע לו נתח מהמוסדות השייכים לחסידות ממנה פרש זה לזלזל באינטליגציה של כולנו.
      אני מבין שכחסיד סלאנים – כפי שמשתמע מדבריך – אתה חש צורך לפתח לעצמך גרסה מעוותת של המאורעות, אבל למה לחלוק איתנו את השטויות הללו?

  37. מאוד נהניתי מהפוסט, למרות שאני לא מכיר ולא יכול לשפוט עד כמה זה מתאים למציאות, זה נשמע לי כמו הסתכלות חכמה ועמוקה ועמדה שיש בה גם אהבה וגם ביקורת ואפילו עלבון של מי שמוקסם ונמשך ויחד עם זה מרגיש מאוכזב ונבגד.
    אני לא הייתי בתוך העולם הזה ולא מתכנן להיות, אבל מרתק אותי עולם של אנשים שעסוקים בעניינים כאלה, גם אם יש עיוותים רבים. הפוסט הזה הוא מהחומרים היותר איכותיים שקראתי בנושא.

    אגב, מצאתי ניתוח עמוק ואיכותי ביותר בנושא איך ייתכן שחרדים מתנהגים באטימות ואכזריות, נכתב דווקא על ידי מישהו שנשמע כחרדי ואפילו כרב.
    בבלוג
    http://tshuvot.wordpress.com

    יש שם בתפריט מימין כותרת:
    בעניין צורת חיי התורה הציבוריים בזמננו, והדברים מופיעים שם בתגובה מאת הכותב.

  38. שלום נח
    השופט לא התחייב מפורשות, והוא לא צריך להתחייב כי זה לא קשור אליו ואין שום מניעה חוקית לפתוח מוסד פטור, כמו כל בית ספר פרטי במדינה.
    אבל יש הסכמה מתחת השולחן עם משרד החינוך יחד עם ערבויות ממי שצריך. אמנם מתאים להם להתנער מכך בבוא היום, אבל לפני כן הם לא הסכימו גם לכך.

    • הסכמה "מתחת לשולחן" היתה גם קודם לכן. מה שלא היה קודם לכן, זה האולטימטום של הרבנים שטיינמן ואלישיב ל"דרכי-נועם" (סימן קריאה), שאם הוא לא מתפשר, דרכיהם נפרדות.

  39. ה'אולטימטום' כביכול היה באמצע השבוע הקודם, וליתר דיוק: פנייתם על דעת עצמם של גפני ומקלב אל האדמו"ר מסלונים כדי לספר לו את דעת הרב אלישיב בנדון [לא שהם נשלחו על ידו, עיין]. וההסכמה מתחת השולחן התבשלה לאט לאט במשך השבוע, כשגורמים יותר ויותר כבדי משקל נכנסו לתמונה ונתנו את ערבותם לכך שמוסד פטור אכן יאושר ומשרד החינוך לא יתקע מקלות בגלגלים [יהי רצון].

  40. לבעל הבלוג מאה ואחד שערים
    איזה כשרונות! איזה כושר ניתוח! רוצים עוד
    מצפים לשמוע ממך על שורש המחלוקת בין סלונים לסלאנים
    וגם על נושא "ההכתרה" איך יתכן שהנתיבות שלום נפל בפח יוקשים, חודש לפני פטירת חותנו.

  41. מאמר צדיקים חשוב ביותר:
    אנשים מן הישוב (אין הכונה למינות)מאמינים בעולם הבא וחיים את העולם הזה.
    צדיקים מאמינים בעולם הזה וחיים את העולם הבא.
    ומה שאתה מגדיר מיסטי צדיקים מגדירים מוחש
    ומה שאתה מגדיר מוחשי צדיקים מגדירים מושחת.(כמאמר הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ)
    אין מרחק כלל בין דבריך ובין דברי דור המבול. גם הם ראו את נח האיש הצדיק (המוזר????) שבונה תיבה במשך כל כך הרבה שנים רק בגלל שמה שהוא ידע היה מוחשי אצלו.

  42. משלי: מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק – תּוֹעֲבַת יְקֹוָק גַּם שְׁנֵיהֶם:
    נדמה שהכותב הנכבד, שאולי הוא שנה ופירש ע"פ המשתמע מדבריו, שכח מה זה 'ערקתא דמסאנא'. היהדות רואה את הדברים אחרת.

  43. אחרי צפיית הקליפ של האדמו"ר בבית הגאב"ד הרב וויס, ודפיקת ידיו על השולחן שלא נכנס בפשרה, מסופקני אם הוא ממשיך בקו הדמיון, או אולי העסקנים בראותם עם מי יש להם עסק פשוט לא שיתפו אותו בכל הפרטים?

  44. פינגבק: יום ששי חזר | ספר חברה תרבות

  45. ממולץ לקרוא את ספרו של רמן גארי-ריקודו של גנסיס כהן-הספר מתאר מציאות דומה

  46. אדם שאינו חש את עלבונם של אנשי עמנואל ונותן הוראה לחסידיו[או אולי רק יודע ושותק] לבנות חומה בין ילדות תמימות, אינו ראוי להיות מנהיג.
    זה נראה לי כמו אוטיזם, אטימות לרגשות הזולת.
    החשיבה שלו מאוד מצומצמת, בשום אופן לא נרחבת ומשותפת לכלל, רק לקבוצה הקטנה שלו.

  47. תודה רבה על הרשימה. כתיבת עומק נוגעת ומרגשת שנותנת להביט במבט פנימי יותר על הפרשה ועל הטרגיות שבה.

  48. והוא כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומי אתה שתדון בו? כמכיר מקרוב את קהילתו ידוע לי על מעורבותו בעל פרט וקושי בחייהם של חסידיו וראייתו וחכתו ארצית ומפוכחת לבעיות יומיומיות קטנות כגדולות.
    צר לי עליך שלא זכית להבין מקצה רוממותו המחוברת כ"כ לעוה"ז ועם זה(ובכך גדלותו) הוא כה מחובר לאלוקיו.

  49. כואב את דלותך שלא השכלת לראות כאן אדם המוצב ארצה כסולם אך ראשו מגיע לשמים. כמכיר מקרוב אותו ואת קהילתו זכיתי להתייעץ עימו ולקבל חוות דעת ארצית! כל גדלותו בראייתו המפוכחת ובררוממותו מאידך.
    בנוסף הרב נוהג באופן שיטתי לא לכפות ולא לאסור-אין תקנות וכללים מצווים. הוא מעורב בחיי קהילתו בכל פרט ומתעניין גם בגשם וגם ברוח ואכן זכיתי לקבל מפיו עיצה כלכלית מובהקת וברכה בעקבותיה. העיוות הגדול לקחת אדם שליבו טהור והדרת פניו עונה בו ולהופכו למשיחי ומיסטי-מצערת ממש!הלוואי ונזכה כולנו לרוות מאורו ומעצתו גם יחד והאמת תצא לאור.

  50. אין מה לומר הכותב נראה כחסיד סלונים ממורמר (לשעבר)אבל אם נשים לב לאורך כל הפוסט הכותב מתאר את הצד הרגשי שהוא חווה בצילו של האדמו"ר כשהיה ראש הישיבה כשהוא בא לתאר את השיחה הידועה שלו בפורים ואת שאר שיחותיו לבחורים וכ"ו

    צר לי על אותה נשמה פצועה אשר עזבה מקור מים חיים והלכה לחצוב לה בורות נשברים (כמאמר הפסוק) אין לי עליו אלא רחמים עצומים שימו לב באיזה געגוע הוא כותב על הרבי על הטישים על כל הווי החסידות משהו כואב לו ומאוד !!!

    בפסיכולוגיה מסבירים שאהבה ושנאה כרוכים זה בזה באופן וידוע הכלל כל עוד לא תפסיק לאהוב לא תוכל להפסיק לשנוא

    לכן קורא אני אלייך סלונימער מאוכזב חזור אלינו נקבל אותך בזרועות פתוחות

    איציק……סלונימער בכל ליבו

  51. המראת אופקית בכתבתך אך סיגים של נסורת הדליקו רצונות אמוציונאליים שגרמו לך לחשוב שאתה הוא המנפץ את אדי השקר (כן באל'ף)אל סלעים בצורים של האמת הניצחית קרי האדם הראלי.היית כנראה אם לא בטוח כל כך קרוב להבנה אבל נפלת ברשת(תרתי משמע) ועל כך ליבי ליבי…

    אדם יקר!

    של מגפיך והשאר אותם בבוץ אותם כבר לא תצליח להוציא,רוץ ברגליים יחפות אל מול האבנים הגדולות והעתיקות שפוך ליבך כמים אחוז ברבך
    כי יפה הוא לנפשך ההומיה

  52. א, כבר שנים לא ראיתי כתבה כה מרשימה במקצועיות שלה
    בתיאור פרופיל על אדם,
    ב, צר לי עליך שהינך את מבטא את מרירותך וכאבך על אי הצלחה
    בתכונותיו של רבך – רב קדוש,
    ג, אתה באמת מאמין שהרבי מנותך מהמציאות ? כיצד תסביר אתהעובדה שלמעלה מאלף משפחות חסידי סלונים חיים לפי הוראותיו בדברים מעשיים ביותר !

    כיצד תסביר את העובדה שהרבי מתמצא בכל הוויות העולם הזה (כולל פוליטיקות חרדיות) ?

    ולסיום : חבל על נפש פצועה שבמקום לרפא את עצמה
    זורקת רפש על רבניה …

    • חיים לפי הוראותיו? זה לא טיעון. אין זו אלא "אמונה פשוטה"…

      מתמצא בהוויות? המציאות מוכיחה ההיפך.

      • מדובר על הוראות בדברים מעשיים ביותר לאחר חקירה ובדיקה [, ולא בהוראות כמו בגור של כן ולא.

        אתן לך סיפור אחד בכדי שתבין עד כמה האמדמו"ר 'נמצא על הקרקע'
        אי פעם שאל את האדמו"ר כאשר כהן בראש ישיבה, חסיד סלונים האם הוא יכול ללמוד תניא, ענה לו הרבי בסיפור, היה יהודי שטייל שנים רבות בארה"ב והנה הדברים המופלעים שיש שם, יום אחד כאשר הגיע למקום מסוים,
        ראה שלט גדול בעברית " סנוב בבניאס כבר היית ? "
        וד"ל

        ברר אצל אנשים שהיו אצל הרבי, ותשמע כיצד הוא נכנס לפרטים הקטנים ביותר,

      • לבעל הבלוג ודאי אתה זוכר את הפסוק
        "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש"
        אמנם כעת זה תשעת הימים אבל כדאי לך לטובתך לקחת קצת יין ולהתחיל לשיר למנצח על איילת השחר
        תאמין לי שזה יעזור לך- למצבך הרוחני –
        להתרומם חזרה ולשוב לחיק אבותיך ולמשפחתך

  53. אין לי כל כוונה לנסות ולהתעמת עם הפרשנות אליה מוביל כותב המאמר, אך שאלה אחת מנקרת במוחי: כותב הפוסט עונה למבקריו וטוען כי "אני האחרון שאזלזל בעולמו הדתי והאמוני של אדם, עד המקום שבו הוא הופך לסנוקרת בפרצופו של האחר". האמירה הזו מתאימה לכאן רק אם נחליט לקבל כתורה מסיני את עמדת העותרים בפרשה, על שלל תיאורי הגזענות הפלסטיים שהם שפכו כאן למדורה.
    אבל יש לזכור שהאדמו"ר מסלונים ואנשיו צווחו מרה כל העת על כך שהאשמתם בגזענות היא עוול שאין דוגמתו. הרבי אף סיפר בנאומו המובא כאן למעלה כי "בתלמודי התורה ובבתי הספר שלנו – בבני ברק, בקרית גת, ובעמנואל, – בכל המקומות ישנם תלמידים ותלמידות בני עדות המזרח". אני בוחר במקרה הזה להאמין לו, כי גם אם מדובר באדם החי בבועה – כטענתו של כותב הפוסט – הוא לא יעז לשקר כך במצח נחושה קבל עם ועולם, שלא לדבר על כך ששקר מלוכלך כזה לא מסתדר עם האישיות שלו, גם כפי שהכותב מתאר אותה.
    כותב הפוסט בחר לאמץ, אפוא, את עמדתם של העותרים, שחשוב להדגיש – אינם מתגוררים בעיר עמנואל ואינם מייצגים באופן רשמי אפילו הורה אחד (!)מהמגמה הכללית.
    אגב, ובאותו עניין, שימו לב לעובדה משעשעת: כאשר כותב הפוסט מבקש לחזק את טענתו על הסבל שהנחילו חסידי סלונים לבנות המגמה הכללית, הוא בוחר להביא כסייעתא לדבריו ציטוט מראיון לתקשורת שהעניק הרב יעקב יוסף ובו סיפר על סבלן של בנות המגמה הכללית. ואני שואל: האם דמו של הרב יעקב יוסף סמוק טפי מזה של האדמו"ר מסלונים? מילא אם היית מעמת את דברי האדמו"ר, שטען כי אין כאן גזענות, עם עדויות ישירות של ילדות או של הורים לילדות שסבלו מגזענות. אבל את זה לא עשית, ולו מהסיבה הפשוטה ש'משום מה' איש מתושבי עמנואל טרם סיפק תמיכה עובדתית או גיבוי גרידא לטענותיהם של ללום והרב יוסף. אם כך, הרשה לי לשאול אותך בפשטות: מי שמך לקבוע כי הרב יוסף דובר אמת במקרה הזה ואילו הרבי מסלונים משקר במקרה הגרוע ומוטעה על ידי חסידיו במקרה הפחות גרוע? האם הנפת את אזמל המנתחים המשובח שלך גם על הרב יעקב יוסף, והגעת למסקנה שכל מילה היוצאת מפיו בנושא היא אמת מוחלטת, שאינה מושפעת מהשקפות עולם או למצער מהשפעתם של מקורבים כדוגמת ללום?
    לסיכום – בהסתמך על דבריו של כותב הפוסט עצמו, הרי שכל המגדל שנבנה כאן עלול להתמוטט ברגע אם נצא מנקודת הנחה שהאדמו"ר מסלונים דובר אמת כאשר הוא מכחיש בתוקף כי הוא או אנשיו פעלו ממניעים גזעניים פסולים. היות ומדובר במילה של האדמו"ר מול מילה של הרב יעקב יוסף – איני מוצא כל הסבר לכך שכותב הפוסט החליט לבחור בגרסת הרב יוסף – אלא אם כן נסתפק בהסבר הפשטני – ומי יודע, אולי אף האמיתי – לפיו המאמר הזה הוא פרי מערכת יחסיו הסבוכה של הכותב עם חסידות סלונים ועם האדמו"ר, המקשה עליו לנתח את הפרשה כולה בצורה אובייקטיבית.

    • בבקשה, אל תזרה חול בעיני הקוראים. מדוע זה בחיידר בירושלים אין ספרדים?

      מדוע רוב חסידי סלונים בב"ב אינם שולחים את ילדיהם לחיידר של החסידות?

  54. נו לבעל הבלוג
    מחכים בכליון עינים שתאיר עינינו ותחכמינו בפרשת פירוד בין שחורים – לבנים, סלאנים – סלונים

  55. חבל שלא רואים ממך עוד רשומות.
    היה לי חשד שיש לך מה לחדש רק בנוגע לסלונים כשראיתי כשהתחלת לכתוב רק כשהתפוצצה פרשת עמנואל, אבל כנראה שגם אימת החסידות ירדה עליך למרות הכל.

  56. ראוי לציין את אשר היה בטיש שבת פרשת חיי-שרה בו הזכיר הרבי בדבריו את המאבק הנ"ל, מעשה חסר תקדים.

    ולמציצנים – בדבריו וכן ברישום הראשוני שלהם הוזכר מכתבו על כיתת היורים, לעומת זאת בחומר המודפס והרשמי יותר כבר נכתב רק על מלחמת סיטרא אחרא עם סיטרא דקדושא.

  57. כל מילה נכונה נוכחתי בכל שיחותיו בפורים הבנאדם חי בסרט וכן כל חסידיו שאין בהם כלום חוץ מגאוה ונפיחות עצמית ודמיון פורח שהם האנשים המיוחדים ביותר למדתי בישיבת "בית אברהם" 6 שנים לעולם לא התיחסו אלי כאל אדם אלא כנטע זר כשהייתי הולך ברחוב והייתי אומר שלום לחבריי לספסל הלימודים לא היו מתיחסים (סיפרו לי שה"נתיבות שלום" אמר שאחד שלא נולד בסלונים לעולם לא יוכל להיות חסיד סלונים) כל זה מראה על הנתק שיש בינם לבין שאר החסידויות
    ולכל התיירים המתלהבים מהדרת כבודו ומלבושו המרשים שלו ושל חסידיו הכל צביעות החיוך שלהם הוא לא חיוך הם רק מותחים את השפתים לצדדים אבל ליבם סתום הם בזים לכל אדם ומכבדים אך ורק את עצמם חסידות סלונים היא חסידות דכאונית ותפילותיהם שקר אחד גדול את המושג הבסיסי ביותר של כבוד האדם שייך רק עם הוא חסיד סולנים
    תודה לעורך הכתבה כל מילה נכונה

    • ראוי לתגובה כזאת לא להכתב זה שמכל סיבה שהיא לא הצלחת בישיבה-לא הצלחת בחברה לא אומר שצריך להשמיץ אותם ככה
      ומסופקני אם באמת זה מה שקורה שם.

  58. שלום
    האם אין לו צדדים מעשיים שהוא מנהל עם עסקנים שאותם לא רואים, כי רואים רק את הצדדים הרוחניים בטיש בדברי תורה ודברים שקשורים לרוח, ופשוט לא רואים כי את העניינים המעשיים לא קשורים, ואין סיבה שיראו?

  59. הופניתי לכתבה רק עכשיו אני נצר לאדמורי סלונים ,
    סבי היה אדמו מסלונים ת"א והיה אדם שונא מחלוקת עד שזאת היתה הסיבה לעלייתו לארץ
    לא היתה אצלו קיצוניות והוא בחל בכך,בשטיבל שלו בת"א התפללו אנשים שונים ומגוונים מ'מיזרוחניקים' של אז ואנשים שלא שמרו על קלה כבחמורה ועד לתלמידי חכמים גדולים
    היתה לו התפעלות מנס הקמת המדינה וודאי שדברי הבלע על הסיטרא אחרא שהיא המדינה היו זרים לו מאד
    בכלל לאנשים בדור של השואה היה קשה לדבר בסגנון הזה
    הנתק בין הרוחני והגשמי אכן התקיים כנראה אצל חלק מגדולי החסידות אבל בארץ הוא מקבל דגש מיוחד
    האדמור לא אמוררק להנחות את חסידיו בחיי יום יום ובעסקיהם אלא להבין את המסגרת וההקשר ה כללי ואף הפוליטי של דבריו ולחשוב האם הם גורמים לקידוש השם או חלילה להפך
    חבל מאד ואף טראגי שאנשים כמו האדמור בעלי אישיות רוחנית ומסירות לא מחנכים את חסידיהם ליצור גשרים להביט בעין טובה על ציבורים שונים בארץ ולהקרין אהבת ישראל

  60. הכתיבה מאוד סובייקטיבית ומגמתית. מזכירה לי את הספרות הצהובה לפני מלחמת העולם השניה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s