סודו המשיחי של הרבי מסלונים

במרכז סערת עמנואל המרעישה ארץ ויושביה, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.

רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמתי וכן, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של אסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מנוהל ה'מאבק' וההתעקשות שלא לסגת אפילו כקוצו של יו"ד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. האמירות והקולות היוצאים מחצרו נשמעים מיום ליום אבסורדיים והזויים יותר ויותר, ומעוררים מבוכה מעיקה. גם המבקשים להבין וללמד זכות, מתקשים לפענח את עולמו הרוחני של האדמו"ר, ואת הערכים המובילים אותו במאבקו. עוד ועוד שואלים: מה בדיוק מבקש האדמו"ר, לאן הוא חותר להגיע, ולאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך נוצרות השלכות קשות במעגלים רחבים.

כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' של קהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם של האדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.

השורות הבאות יהוו אפוא ניסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ולעולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך ניסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את לבם ומוחם של רבים.

שבוי בחלומו

נפתח במישור האישיותי, בניסיון לשרטט דיוקן פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדיווידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני התמנותו לאדמו"ר היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצלו של עולם פנימי.

לפני עלייתו על כס האדמו"רות כיהן כראש הישיבה של חסידות סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו הוכתר לאדמו"ר. תפקיד ראשות הישיבה שימש איתות מובהק של סימונו כ'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגיה השבועית שעליו עמל רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם התמרמרו על הדבר, ויש שראו בכך ביטוי ליהירות ולהתנשאות. בודדים ממש מתלמידי הישיבה קיימו עמו קשר אישי. כדי לשוחח עמו ביחידות היה צורך להירשם אצל אחד ממקורביו ולהמתין בתור שבועות ארוכים, משום שהזמן שהקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר.

סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים שבהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את שיחותיהם הקולניות ולסגת הצדה ביראת כבוד. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, הייתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו.

הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח וברגישות עמוקה ליופי. מראה זר פרחים טבעי וססגוני או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת ללבו עד דמעות. מדי יום שישי לקראת כניסת השבת היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מניין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד משך את תשומת לבם של רבים, ונודע באותה תקופה כאחד ממוקדי העניין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו ועצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחויבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).

נפשי יצאה בדברו

שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מיסטית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו אף אחד מבני הישיבה לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומייה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכוח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר היה מבטו נעוץ תמיד בחלל התקרה.

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוחלטות וקיצוניות. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים מסוג זה לא דרכה מעולם על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על התפילה היה מתאר חיזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. כך גם בנושאים אחרים. הכול היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.

קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת סלונים, אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.

תופעה שבלטה בשיחותיו הייתה שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות היה קולו נשנק מהתרגשות כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, כמו למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, הפיוט 'ציון הלא תשאלי' של רבי יהודה הלוי.

כאדם מקורי ואורגינלי המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים שלעתים אינם אלא חיקוי דהה וחיוור של האבות המייסדים מתווי הדרך, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו ביקר אותו על כך וראה בכך התעלמות ממורשת האב, שבנה את החצר ממסד ועד טפחות והורישה לבנו בכורו על מגש של כסף. נדמה שהוא התמודד בדרכו שלו עם צלה של אישיות כה דומיננטית וריכוזית כאביו, וביקש לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.

דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על מי שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם להשם'. ספר 'המספיק לעובדי השם' של רבי אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באוזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': "העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו". או משפט אחר שהיה שגור על לשונו: "היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם". בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.

מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, היה קולו ניצת בדברו על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו והוא קם ועשה מעשה. בהקשר זה היה רגיל לצטט את לשונו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, בספרו 'פרי הארץ': "מה לו לזה להפקיר את עצמו על קדושת שמו, והלא נחת רוח היא לפניו בתכלית אהבה בתענוגים". בשיחות ליל פורים, שהיו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי; רק בשבירתו ובניפוצו טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.

שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שבעיני עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.

יפה כוח הבן

כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם אתו הם לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. גם אם לא הוטל ספק בסגוליות הייחודית של אישיותו, נותרה השאלה המרכזית, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם ענייני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יסכין למשל ל'קבלת קהל' רצופה ואינטנסיבית של שעות ארוכות מדי יום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר. החששות הללו התבדו מהר מאוד. ניכר היה בתחילת האדמו"רות כיצד הוא משתחרר מצלו הכריזמטי של אביו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של האב. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כוח הבן מכוח האב'.

בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו הטה שכם והיה פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים וידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מן העולם וחורגים אל האור האלוהי. אכן, הוא בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיווידואלי. אך זהו לא רק עניין של אופי: בחשיבתו העקרונית הוא סולד ובז לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את המהות הרוחנית של 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדים בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. כפי ששמעתי, בהזדמנות מסוימת הוא תיאר בעצמו את חילוקי הדעות שהיו לו עם אביו בנושא, וכך התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכול שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, שבה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות והסיוע העקיף שנתנה בכך לביצועה.

גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק בנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.

מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיינים באצילות וברוך. הנהגתו נסיכית ומלכותית, רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדבקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוכר החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.

קופץ כאייל

כל הנאמר עד כאן, שופך כמדומה אור מסוים על אופיה של האישיות העומדת במרכז הסערה. אך כדי לרדת לשורשי הדברים ביתר בהירות ודיוק, אני מבקש לעמוד על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לציטוט מן הספרות הקבלית החוזר רבות בחסידות סלונים (ראו גם כאן), על אותה 'כנישתא חדא' (קבוצה אחת), שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הבנו וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו. אהבנו את הצליל המסתורי של דבריו, שלקחו אותנו לרגע לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.

עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של אחת השנים, שיחה שהכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה, ועד היום קלטות שלה חוזרות ומושמעות בחסידות סלונים. עיקרי הדברים שנשא בשיחה זו משקפים רעיונות ותפיסות שחזר עליהם רבות בשיחותיו, ושאפיינו את הלך רוחו.

שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. היה זה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו שעה ארוכה מתוך בכי חנוק וסוער, והיו בהם גילוי לב וסערת נפש שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.

את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושקט, בציטוט מדרש חז"ל על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר המלכה ועל נס פורים. וזה לשון המדרש: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך מתקשרים הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר ונס פורים לחושך המוחלט השורר קודם עלות השחר, כאשר אסתר נמשלת ל'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשכה'.

לצד אסתר ומסירות נפשה המשיך הרבי לתאר בשיחתו גיבורים מקראיים נוספים, שסיפורם משמש מופת של מסירות הנפש. כך נחשון בן עמינדב, שלפי מסורת חז"ל קפץ לים סוף בעת יציאת מצרים, ובזכות מסירות נפשו ואמונתו זכו ישראל לנס ונקרע הים. הרבי ציטט את הפסוק מספר הושע: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל, ועם קדושים נאמן". בדרשתם על פסוק זה מתארים חז"ל את עמידתם של השבטים על שפת הים, כאשר מצרים נוסע אחריהם והים לפניהם: "זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". בשעה שהייאוש וחוסר האונים מילאו את השבטים כולם, קפץ הגיבור היחיד נחשון בן עמינדב לים בניגוד לכל היגיון, והביא את הישועה. מסירות נפש משוללת היגיון, הליכה עד הקצה ומעבר לו, הם אפוא מפתחות הישועה וההארה האלוהית. כך אצל נחשון בן עמינדב, וכך אצל חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, שגם את סיפורם כפי שהוא מופיע בחז"ל תיאר הרבי בציוריות וברגש עז.

מנין שאב נחשון בן עמינדב את הכוח לפעולתו זו, שאל הרבי. התשובה טמונה לדעתו בלשון הכתוב, "ועִם קדושים נאמן". ככל שפעולת מסירות הנפש היא אמיצה והרואית, היא שואבת את כוחה מההתקשרות לחבורה, לקהילה, הנושאת יחד את ערכי הקדושה ותביעותיה מול עולם אדיש וחומרני (אני מתרגם את דברי האדמו"ר לעברית מודרנית כדי לשבר את האוזן, בוודאי שלא אלו מונחיו וסגנונו).

בחלק נוסף של השיחה התמקד הרבי בדברי חז"ל על כך שגזרת ההשמדה הייתה עונש על כך ש"נהנו מסעודתו של אחשוורוש". האם אכן לא נמצאו בדברי ימי ישראל חטאים חמורים יותר, שאל הרבי, ובכל זאת לא מצאנו שנגזרה בעקבותיהם כליה. ההנאה מסעודתו של אחשוורוש אולי איננה חטא כה חמור, השיב, אך היא מסמלת את ההיסחפות אחר הנאות הגוף ותענוגות החומר, שהם כמחיצה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים.

לקראת סיום השיחה הוא ערך השוואה בין תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מיידיש, ולעתים בתוספת הביטויים ביידיש):

"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה (הכוונה לתקופת החילון). היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'!… – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא הייתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".

"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה!…".

"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה. לאמיר אריין טאנצן (הבה נקפוץ), זייט נישט מחמיץ הזדמנות וואס איז נאך דא געבליבן צו זיין א קופץ כאייל ומאיר לעולם כולו (אל תחמיצו את ההזדמנות שעוד נותרה להיות קופץ כאייל)… אבל אי אפשר לעשות זאת לבד, טאנץ נישט אליין, אליין קען מען נישט (אל תקפצו לבד, לבד אי אפשר), ועם קדושים נאמן, מצאו חברים, ידידים, טרעפט זיך חברים, ידידים, אל תחמיצו את ההזדמנות…

שוב ושוב חזר על דבריו, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין (העולם מחכה לקופץ כאייל שייקח ויעורר בחזרה), ומאיר לעולם כולו, ומאיר לעולם כולו, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.

והנה, זמן מה לאחר אותו פורים עברה השמועה כי האדמו"ר (כאמור, אז ראש הישיבה) ביטא באזני מקורבים את אכזבתו על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, כדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.

לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאוד כפי שנקל להבין, לולא היה כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, בן לוויה קבוע לשיחותיו, ואלמנט ידוע במסורת ובאתוס הסלונימאי, כמו גם הרעיונות האחרים שהזכרתי – הפרישות כשער לעולם הרוח, וההתאגדות בחבורה. אכן, באותו ליל פורים הוא נתן לכך ביטוי עז שנחרת בלב שומעיו, אך הרעיונות עצמם לא היו חדשים כלל למאזיניו הקבועים.

בהקשר זה חשוב להבין: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו ומצד המסורת שהוא התחנך עליה, הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד שבו האוזניים כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

בועה של קדושה

בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשומרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. געגועיו וכיסופיו של האדמו"ר מנעוריו כל הימים הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מורהּ ומנהיגה של 'כנישתא חדא', החבורה הקדושה והנבחרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.

בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות הוא מתאר את האינטרנט כמשהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד אתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בענייני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצורכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה מתמקדת במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כוח טומאה מיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל איננה בשום אופן מבחינתו חומת הפרדה של אפליה והשפלה כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ מן ה'גזענות' שבה מאשימים אותו. כל כך הוא משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת' כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה הקדושה והנבחרת שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזו על חומת הקדושה והטוהר המקיפה את בני האור, אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובוודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".

במכתב שפרסם הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל לא העניין. יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יו"ד. שמים וארץ תלויים במוצא פיו ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מלחמת אחרית הימים

הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טרגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הפער בין חזון למציאות מתחיל עוד קודם לכן: דימוייו הגבוהים והאידאליים של הרבי על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם הממשית והפרוזאית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. בדיוק כמו לאחר פורים תשנ"ג, כאשר חיכה עד בוש שייגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם הנוכחי של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם התרגלו לחזור עליהם בפיהם ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות.

ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. היעדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים וסגרה אותו מהעולם החיצון, אותה בועה שהוא מבקש להקיף בה גם את חסידיו

קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שפות שונות לחלוטין ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים ומרוחקים בתכלית. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה, על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. באלו מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באוזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.

החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, שאותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוש בשלמות את טענותיו הקשות.

הקורבנות האמתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה לתודעת הציבור. סבלן נמשך גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי מתעקש כל כך, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.

מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא הייתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב אין טיפה אחת של רוע. מה שכן מסתמן זהו כשל עמוק בתפיסת המציאות. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים שבתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והקדושה של חסידי סלונים ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה זה הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.