גאולת דם, אז והיום

אחד המושגים עליהם משקיפים בני החברה המודרנית בניכור ובריחוק, והנחשב מייצגה המובהק אולי של מציאות עתיקה ופרימיטיבית שאבד עליה כלח, הוא המושג הקדום של 'גאולת דם', או 'נקמת דם'. נוהג קמאי זה, המצוי עד היום בחברות מוסלמיות, ולפיו בני משפחתו ושבטו של המת נוקמים את דמו השפוך, זאת גם כאשר המוות התחולל כתוצאה משגגה וטעות אנוש ובוודאי אם נעשה בצדיה, נחזה לאנשי העולם המערבי המודרני כתמציתו המזוקקת של עולם ארכאי, המרוחק שנות אור מסדריה המשפטיים והמדיניים של חברה מודרנית ומתקדמת.

אותה הדמות הקדמונית והמיתית של 'גואל הדם', הרודף בחרב שלופה ובעיניים רוויות תאות נקם אחרי הורג קרובו; האורב בציפיה דרוכה לשעת הכושר, מוזן מאמונות תפלות ונסער מריחה המשכר של הנקמה, נראית לבני זמננו כלקוחה מבמת חזיון תלושה ואבסורדית, שאין לה דבר וחצי דבר עם אורח חייהם המודרני, ועם השקפת עולמם הרציונלית והמהוגנת.

אך הנה, כמו בתחומים נוספים, לעתים נראה שבטחונם העצמי המוצק של אזרחי ההווה באשר לשונותם ונבדלותם התהומית מן האנשים שהתהלכו על האדמה הזאת לפני אי אלו אלפי שנים, טעון בדיקה נוספת. נראה אולי שאלמנטים עמוקים בנפש האדם ובתרבותו אכן פושטים צורה ולובשים צורה, אך עדיין ניתן לזהות את המוטיב הבסיסי ואת השורש הקיומי גם במופעם הנוכחי.

הדברים אמורים כלפי התמסרותם של הורים שכולים, מי שאיבדו את יקיריהם בנסיבות טראגיות, לחיפוש ומציאת 'אשמים', לתביעה של מיצוי ועשיית דין עם ה'אחראים', לזיהוי גורף וברור של ה'ראש שצריך להערף', ולהפניית האצבע כלפי המנהיג שצריך 'לשלם' בכיסאו. בלהט היגון הצורב ותחושת חוסר הפשר המעיקה עד תהום, יש והם נסחפים להתבטאויות מרירות ותוקפניות נגד מי שהם מזהים כ'אשמים', ורואים באנשי הרשויות כמבקשי נפש יקיריהם לקחתה.

אסון הכרמל בהחלט לא היווה ההזדמנות הראשונה למחשבות מסוג זה. לעתים מזומנות אנו שומעים בני משפחתו של נפגע איבה מביעים 'הקלה' או חווים 'סגירת מעגל' כאשר נתפס או נהרג המפגע. דוגמא נוספת ושונה היא התאגדותם של הורים שכולים ממלחמת לבנון השניה, בניסיון למנוע את כניסתו של מפקד אותה מלחמה לחיים הפוליטיים. קשה לעתים שלא לזהות, את אותו הצורך הקמאי, המהדהד עוד משחר ההיסטוריה, 'לנקום את הדם השפוך', 'לסגור את המעגל', 'להשיב את האיזון על כנו'. את שורשיה של תופעת 'חיפוש האשמים' ומאבקיהם המרים של הורים שכולים, יש לחפש אפוא לא רק במרחב פוליטי ומשפטי, אלא גם, ואולי בעיקר, במישורי תשתית עמוקים יותר, בארכיטיפים תרבותיים ואולי אף אנושיים, שאלפי שנים לא העבירום מן העולם.

אין הדברים באים ממקום של אמירה שיפוטית ושוללת בהכרח, בוודאי שלא כלפי אנשים בשעת יגונם המר. כמו כן, אין הדברים מתכוונים להביע דעה ממשית בשאלת ה'אחריות' וה'מחדל' של גורמי השלטון, שנאמרו בה דברים לכאן ולכאן, וקטונתי מלהכניס ראשי בין ההרים. מה גם שלא ניתן לענות על שאלה כזו באמירה כוללנית וגורפת, שהרי ארוע ארוע ואופיו, מחדל מחדל וגורמיו, ולמשל לא ראי אסון הכרמל כראי מלחמת לבנון השניה. שורות אלה לא באו אלא לנסות ולהצביע כאמור על שורשיה העתיקים של תופעה תרבותית וחברתית, ולתת חומר צנוע למחשבה, על הדומה והשונה בינינו לאבותינו הקדומים.

ב.

מעניין אפוא להצביע על כך, כי דווקא בחברה החרדית, האמורה, לפחות לפי הדימוי, להיות נאמנה לקיומם של נוהגים קדומים ותפיסות קמאיות (כפי שאכן מתקיימת 'נקמת דם' בחברות שמרניות אחרות), רווחת הרבה פחות, אם בכלל, תרבות 'חיפוש האשמים'. חלף זאת מובעת אמונה תמימה כי 'הכל משמיים', וכי 'לכל כדור יש כתובת'. לפי תפיסה זו, לא המחדל והרשלנות האנושית הם הסיבה לאסונות טראגיים, אלא 'גזירה קדומה', ורצונו הנעלם של האל, הנשגב תמיד מבינתם של בני תמותה. גם כאשר ניתן להצביע על רשלנות כמעט ודאית בעטיה התרחש אסון, התגובה המקובלת בקהילה החרדית היא התעטפות באיפוק והבלגה, והצהרה על קבלת דינו של הבורא, 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט', שטעויותיהם ומחדליהם של בני אנוש הם רק הדרכים באמצעותם מתבצע רצונו ומתממשת מדת דינו. הנהג העבריין או הרופא הרשלן הם לא יותר ממריונטות פסיביות בתיאטרון בובות קוסמי, שקצרה יד אנוש מלהשפיע על פעולתו .

הקצה האבסורדי של תפיסה כזו הוא דטרמיניזם מוחלט המסיר כל אחריות מכתפיו של האדם, שלמעשיו ולמחדליו אין בעצם כל משמעות, שהלא הכל כבר 'נקבע מלמעלה'. אין ספק כי דטרמיניזם כזה, המנוגד גם למסורת היהודית המכירה בערך עשייתו העצמית של האדם ('השתדלות'), סופו לחלחל, והוא כבר מחלחל, ממישור התגובה שלאחר המעשה, אל ההיערכות והעשייה המתבקשת קודם מעשה, והביטויים לכך בקהילה החרדית מצויים למכביר.

מתבקש אפוא, כמו בהרבה תחומים אחרים, 'שביל זהב', בין חיפוש אובססיבי לעתים אחר 'אשמים' ו'אחראים', ההופך ללחם חוקה של התקשורת אחרי כל אסון, לבין קידוש הפאסיביות בשם האמונה. ענווה וצניעות אנושית, והכרה במגבלות יכולתו של האדם לתת 'מענה' ו'כיפת ברזל' ולמגן את עצמו לדעת בפני כל איום, אינן חייבות כמובן לנבוע אך מאמונה דתית. מצד שני, אל להם לגלוש להצדקת שיתוק ממעש, ולהעניק  חיפוי להעדר עשייה.

17 מחשבות על “גאולת דם, אז והיום

  1. ההבדל בין התגובה החילונית לגאולת דם, היא האיפוק. חיפוש האשמים הוא טבעי ואפילו נכון, אלא שהחברה המודרנית מצליחה לעשותו ללא נהרי דם אלא בדרך משפטית.

  2. כרגיל, תענוג לקרוא. כל מילה חקוקה בסלע. נזכרתי בכתבה הזאת: http://www.kikarhashabat.co.il/ישר-ישורון-3.html כאשר קראתי את דבריך על ההתייחסות כפי שהיא באה לידי ביטוי ב'קצה האבסורדי' שמנגד. כתבה שמשקפת לטעמי בצורה החריפה והעלובה ביותר את האופן שבו מוסרת לחלוטין האחריות מכתפי האדם וכולה נטענת על הגזירה האלוהית-הדטרמיניסטית.

  3. ברוך השב לכתיבה! טוב שעשיתי מנוי.
    לאריק, אתה לא חושב שחיפוש אשמים כשלעצמו הוא בעייתי, בין אם הוא נעשה בדרך של אלימות גופנית ובין בדרך של אלימות תקשורתית? יש להבחין בין מושג האחריות לבין מושג האשמה. אחריות נבחנת במדדים הגיוניים. אשמה מוטלת באופן מוחלט ומתוך התפרצות פנימית.

  4. גם אני שמח בחזרתך, אם אכן באמת חזרת במלוא העוצמה (ואתה יודע למה אני מתכוון). אם לא, אז עדיף לסגור.

  5. דרך אגב. התפיסה המוסלמית הקדומה הייתה שאכן אין מושג של "בחירה" כלל בין עשות טוב לרע והתפיסה הזאת שללה אז את עניין ה"תשובה". בתקופה מאוחרת יותר הם חידשו את עניין הבחירה בין הרע לטוב וייסדו את ענין התשובה.

  6. מדוע לא הזכרת שנקמת גואל הדם זוכה להתייחסות רחבה ואוהדת בתורה?
    – כמובן שניתן לתלות זאת בתרבות שרווחה אז, אך זה נוגד את התפיסה היהודית המסורתית שהתורה נכונה בכל דור ודור.

  7. הדברים נכתבו לפני המהומה המתוקשרת בטקס האזכרה, ונראה שהם מקבלים עכשיו משנה תוקף.

  8. תודה על המאמר,

    אני רואה את הדברים אחרת. אין "שביל זהב", יש לעמוד בצד אחד ברור- כי כזה הוא המוסר.

    הצורך בנקמה, נראה לי, הוא צורך בסיסי שיש לאדם, והוא מקרה פרטי של התנהגות אנושית. ככול שהצורך אלים יותר- כך יגבר הסיפוק מהמעשה. האדם מטבעו אלים. הנקמה מאפשרת לאדם להיות אלים, ונותנת לו הצדקה לכאורה "מוסרית" להתנהג באלימות.
    חוקי מוסר עובדים בעצם נגד טיבעו של האדם. חוקי המוסר מנסים להגביל את הכוח האלים של האדם ולהגן בכך על החלשים. האדם לעומת זאת מחפש כל הזמן צידוקים להפסיק לנהוג באופן מוסרי, למשל פעולות של השב"כ או הצדקת הרג על ידי חיילים וכו'. הנקמה היא מקרה פרטי של העניין הזה, בו הצידוק להתנהגות לא מוסרית (למשל להרוג את הרוצח) היא הפגיעה והאבדן. הסיפוק מהנקמה הוא לא רק ב"הענשת" המתקיף, אלא בראש והראשונה בזה שנמצא צידוק (מפוקפק כמובן) להתנהגות לא מוסרית.

    הנקמה (כפעולה אלימה) היא רעה חולה, ובבסיסה אינה מוסרית.

    מצד שני אבל ישנו ציר אחר, והוא הרצון של החברה להגן על החלשים (לא מאהבת מרדכי). לכן יש לנסות ולמנוע ממבצעי פשעים לחזור ולבצע כאלו. הגבלת החופש שלהם אינו בא כנקמה, אלא כניסיון להגן על האנשים מהם.

    אז אין שביל זהב. נקמה היא לא מוסרית.

  9. הצורך להגן על עצמך הופך את הנקמה למוסרית. כמובן שעדיפה משטרה טובה, רק שלא תמיד היא קיימת, וודאי לא ביחסים בינלאומיים.

  10. פינגבק: 24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה « בציציות ראשי – Fringes

  11. כתבת יפה. אם כי אני סוברת כי ביסודם של דברים צורך נקמת דם הוא אחד מהיצרים היותר עמוקים שיש לאדם. ואני לא הייתי נוטה לכנות אותו כ'מושג קבוצתי'.
    מי שחווה משהו דומה יודע כי הבערה הפנימית של נקמה היא לא בדיוק ראציונלית ומאידך גם עם רוב מלל קשה לבוז לה.

  12. פינגבק: 24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה | בציציות ראשי - Fringes

  13. אברימי שפירא
    במקום לכתוב על עולמו הרוחני של האדמו"ר מסלונים תעלה לאתר את "קופץ כאיל" שאתה מכיר בעל פה
    שעמזיך
    אני יודע שהמצפון אוכל אותך אבל לא כולם צריכים לדעת את זה
    אני לא בונה שתפרסם את התגובה קח את זה כמסר אישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s