גאולת דם, אז והיום

אחד המושגים עליהם משקיפים בני החברה המודרנית בניכור ובריחוק, והנחשב מייצגה המובהק אולי של מציאות עתיקה ופרימיטיבית שאבד עליה כלח, הוא המושג הקדום של 'גאולת דם', או 'נקמת דם'. נוהג קמאי זה, המצוי עד היום בחברות מוסלמיות, ולפיו בני משפחתו ושבטו של המת נוקמים את דמו השפוך, זאת גם כאשר המוות התחולל כתוצאה משגגה וטעות אנוש ובוודאי אם נעשה בצדיה, נחזה לאנשי העולם המערבי המודרני כתמציתו המזוקקת של עולם ארכאי, המרוחק שנות אור מסדריה המשפטיים והמדיניים של חברה מודרנית ומתקדמת.

אותה הדמות הקדמונית והמיתית של 'גואל הדם', הרודף בחרב שלופה ובעיניים רוויות תאות נקם אחרי הורג קרובו; האורב בציפיה דרוכה לשעת הכושר, מוזן מאמונות תפלות ונסער מריחה המשכר של הנקמה, נראית לבני זמננו כלקוחה מבמת חזיון תלושה ואבסורדית, שאין לה דבר וחצי דבר עם אורח חייהם המודרני, ועם השקפת עולמם הרציונלית והמהוגנת.

אך הנה, כמו בתחומים נוספים, לעתים נראה שבטחונם העצמי המוצק של אזרחי ההווה באשר לשונותם ונבדלותם התהומית מן האנשים שהתהלכו על האדמה הזאת לפני אי אלו אלפי שנים, טעון בדיקה נוספת. נראה אולי שאלמנטים עמוקים בנפש האדם ובתרבותו אכן פושטים צורה ולובשים צורה, אך עדיין ניתן לזהות את המוטיב הבסיסי ואת השורש הקיומי גם במופעם הנוכחי.

הדברים אמורים כלפי התמסרותם של הורים שכולים, מי שאיבדו את יקיריהם בנסיבות טראגיות, לחיפוש ומציאת 'אשמים', לתביעה של מיצוי ועשיית דין עם ה'אחראים', לזיהוי גורף וברור של ה'ראש שצריך להערף', ולהפניית האצבע כלפי המנהיג שצריך 'לשלם' בכיסאו. בלהט היגון הצורב ותחושת חוסר הפשר המעיקה עד תהום, יש והם נסחפים להתבטאויות מרירות ותוקפניות נגד מי שהם מזהים כ'אשמים', ורואים באנשי הרשויות כמבקשי נפש יקיריהם לקחתה.

אסון הכרמל בהחלט לא היווה ההזדמנות הראשונה למחשבות מסוג זה. לעתים מזומנות אנו שומעים בני משפחתו של נפגע איבה מביעים 'הקלה' או חווים 'סגירת מעגל' כאשר נתפס או נהרג המפגע. דוגמא נוספת ושונה היא התאגדותם של הורים שכולים ממלחמת לבנון השניה, בניסיון למנוע את כניסתו של מפקד אותה מלחמה לחיים הפוליטיים. קשה לעתים שלא לזהות, את אותו הצורך הקמאי, המהדהד עוד משחר ההיסטוריה, 'לנקום את הדם השפוך', 'לסגור את המעגל', 'להשיב את האיזון על כנו'. את שורשיה של תופעת 'חיפוש האשמים' ומאבקיהם המרים של הורים שכולים, יש לחפש אפוא לא רק במרחב פוליטי ומשפטי, אלא גם, ואולי בעיקר, במישורי תשתית עמוקים יותר, בארכיטיפים תרבותיים ואולי אף אנושיים, שאלפי שנים לא העבירום מן העולם.

אין הדברים באים ממקום של אמירה שיפוטית ושוללת בהכרח, בוודאי שלא כלפי אנשים בשעת יגונם המר. כמו כן, אין הדברים מתכוונים להביע דעה ממשית בשאלת ה'אחריות' וה'מחדל' של גורמי השלטון, שנאמרו בה דברים לכאן ולכאן, וקטונתי מלהכניס ראשי בין ההרים. מה גם שלא ניתן לענות על שאלה כזו באמירה כוללנית וגורפת, שהרי ארוע ארוע ואופיו, מחדל מחדל וגורמיו, ולמשל לא ראי אסון הכרמל כראי מלחמת לבנון השניה. שורות אלה לא באו אלא לנסות ולהצביע כאמור על שורשיה העתיקים של תופעה תרבותית וחברתית, ולתת חומר צנוע למחשבה, על הדומה והשונה בינינו לאבותינו הקדומים.

ב.

מעניין אפוא להצביע על כך, כי דווקא בחברה החרדית, האמורה, לפחות לפי הדימוי, להיות נאמנה לקיומם של נוהגים קדומים ותפיסות קמאיות (כפי שאכן מתקיימת 'נקמת דם' בחברות שמרניות אחרות), רווחת הרבה פחות, אם בכלל, תרבות 'חיפוש האשמים'. חלף זאת מובעת אמונה תמימה כי 'הכל משמיים', וכי 'לכל כדור יש כתובת'. לפי תפיסה זו, לא המחדל והרשלנות האנושית הם הסיבה לאסונות טראגיים, אלא 'גזירה קדומה', ורצונו הנעלם של האל, הנשגב תמיד מבינתם של בני תמותה. גם כאשר ניתן להצביע על רשלנות כמעט ודאית בעטיה התרחש אסון, התגובה המקובלת בקהילה החרדית היא התעטפות באיפוק והבלגה, והצהרה על קבלת דינו של הבורא, 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט', שטעויותיהם ומחדליהם של בני אנוש הם רק הדרכים באמצעותם מתבצע רצונו ומתממשת מדת דינו. הנהג העבריין או הרופא הרשלן הם לא יותר ממריונטות פסיביות בתיאטרון בובות קוסמי, שקצרה יד אנוש מלהשפיע על פעולתו .

הקצה האבסורדי של תפיסה כזו הוא דטרמיניזם מוחלט המסיר כל אחריות מכתפיו של האדם, שלמעשיו ולמחדליו אין בעצם כל משמעות, שהלא הכל כבר 'נקבע מלמעלה'. אין ספק כי דטרמיניזם כזה, המנוגד גם למסורת היהודית המכירה בערך עשייתו העצמית של האדם ('השתדלות'), סופו לחלחל, והוא כבר מחלחל, ממישור התגובה שלאחר המעשה, אל ההיערכות והעשייה המתבקשת קודם מעשה, והביטויים לכך בקהילה החרדית מצויים למכביר.

מתבקש אפוא, כמו בהרבה תחומים אחרים, 'שביל זהב', בין חיפוש אובססיבי לעתים אחר 'אשמים' ו'אחראים', ההופך ללחם חוקה של התקשורת אחרי כל אסון, לבין קידוש הפאסיביות בשם האמונה. ענווה וצניעות אנושית, והכרה במגבלות יכולתו של האדם לתת 'מענה' ו'כיפת ברזל' ולמגן את עצמו לדעת בפני כל איום, אינן חייבות כמובן לנבוע אך מאמונה דתית. מצד שני, אל להם לגלוש להצדקת שיתוק ממעש, ולהעניק  חיפוי להעדר עשייה.