על הזעם והעלבון: החרדים והשדה הפוליטי

את מפלי הזעם ואשדות החרון הקדוש שמטיחים עתה החרדים לנוכח הקואליציה המוקמת בלעדיהם, קשה לפרש במונחים רציונליים השאובים משיח פוליטי שגור. קואליציות וממשלות קמו ונפלו בישראל, סיעות שלטון הפכו למיעוט אופוזיציוני וחוזר חלילה, וספק אם נשמעה אי-פעם קינת יללה ונהי שכזו על תהליך שהוא חלק אינטגרלי ממשטר דמוקרטי ופרלמנטרי. השיח הקורבני והבכייני, המאשים ואף מתלהם ומאיים, אינו פוסח על שום חוליה ב'שרשרת המזון' החרדית, מאחרוני המלהגים בפורומים ועד היושבים ראשונה בהנהגה הפוליטית. כולם כאחד משוכנעים שהקמת קואליציה ללא החרדים היא מעשה שלא ייעשה, ושהשתתפותם בקואליציית השלטון היא חוק טבע קריטי, שמארה תחול על המהינים להפירו.

עד כמה שהתגובה החרדית חסרת איזון ופרופורציות, קשה עוד יותר להלום תגובה רגשית כה עזה, כאשר היא באה מפיו של ציבור שמלכתחילה אינו אמור להזדהות באופן כה עמוק עם המדינה ועם סמליה השלטוניים. הסתייגות זו עדיין מתבטאת כידוע בהימנעותם של נציגי 'יהדות התורה' מליטול תפקידי שרים בממשלות ישראל. על רקע קולות ההווה הקולניים, כמה מפתיע ומוזר להיזכר כי לא מעטים מ'גדולי התורה' החרדים התנגדו בשעתו להשתתפות חרדית בקואליציה השלטונית של מדינת ישראל, מטעמים של הסתייגות היסטורית ואידיאולוגית. למעשה, ההימנעות מתפקידי שרים, לפחות מצד המפלגה החרדית האשכנזית, מהווה במקורה סוג של פשרה אידיאולוגית המשמרת חלק מן ההתנגדות הראשונית ההיא. השאלה מתחדדת אפוא, מה מביא ציבור שלהלכה אמור להביע ריחוק השקפתי מהזירה השלטונית של מדינת ישראל, לראות בהשתתפותו בקואליציה חזות הכל, ובמניעתה ממנו עלבון והשפלה שאין למעלה מהם.

אולי אכן יש לחפש את שורשי העלבון ותחושת ה'בגידה' במישור פסיכולוגי ונפשי, ולא רק במונחים ריאליים ופוליטיים. שהלא בידוע, כשם שיש פסיכולוגיה אישית ופרטית, כך יש פסיכולוגיה קבוצתית וחברתית. וכשם שישנם בנפש מעמקים הסמויים מן העין ורבדים לא מודעים, כך גם להתנהגות ציבורית ולהלכי נפש חברתיים עשויים להיות שורשים עלומים, לעיתים אף הפוכים מן המוצהר והגלוי. על אלה אבקש לעמוד בשורות הבאות.

הערוץ האחד והיחיד שבאמצעותו חש האדם החרדי כפרט והחרדיות כחברה, קשר וחיבור לחברה הישראלית הכללית, ושמא לעולם הסובב בכלל, הוא השדה הפוליטי. מלבד השדה הזה, הכה פורמלי ומימסדי, כה חיצוני ו'קליפתי', אין לחרדיות חלק ונחלה בשום עולם מעולמות התוכן והזהות של הישראליות. החרדי איננו מכיר את הספרות העברית והישראלית, ולא את סדרות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע ואת השירה והזמר הפופולרי, היוצרים ומעצבים את התודעה והזהות הישראלית. למותר לציין שאין לו חלק ונחלה, מבחירה כמובן, בחוויה המכוננת המרכזית של הישראליות – השירות הצבאי.

המקום היחיד שהוא ליבת זהות ישראלית, בוודאי ברמה סמלית והצהרתית, שהחרדיות היא חלק ממנו, הוא בית המחוקקים הישראלי, ובמובן רחב יותר – השדה השלטוני. להמחשת הדברים, די להתבונן בתחומי הדיווח של העיתונות החרדית. עיתונות זו מנועה מטבעה מלדווח לקוראיה על כל המתרחש בחברה הישראלית. רוב רובם של נושאי הסיקור והעניין בעיתון סוף שבוע ישראלי ממוצע, לא ידרכו על מפתנו של עיתון חרדי. הזירה החיצונית היחידה שאפשר לדווח עליה לקורא החרדי, היא הזירה הפוליטית והמדינית. חרדי מצוי יכול לחיות חיים שלמים במדינת ישראל מבלי שישמע מעולם על גיבורי תרבות ישראליים כעמוס עוז או אריק איינשטיין, שלא לדבר על שחקנים מעולמות הבמה והספורט, אבל לרוב הוא יכיר היטב את יושבי הספסלים האחוריים של מפלגות בינוניות, ויהנה להשמיע דעה מלומדת ולהפריח תרחישים פוליטיים 'בין מנחה למעריב' בבית הכנסת.

כפי שדווח לא אחת, גם בתקשורת החרדית, בני ישיבות ופרחי עסקנות חרדים נראים לעיתים מזומנות משוטטים בין מוצאיו ומבואיו של בית הנבחרים או צופים מן היציע, נלהבים לראות מקרוב, בגודל טבעי, את גיבורי עלילות הפוליטיקה הישראלית ( – הדיווח על כך בתקשורת החרדית מבטא מורת רוח מ'חילול השם' והמבוכה הנגרמת לנציגים החרדיים מנוכחותם הבולטת של צעירים חרדים האמורים לשקוד על תלמודם בישיבה). זוהי ללא ספק צורת 'בילוי' יחודית לנוער חרדי. מעטים הצעירים החילוניים בגיל דומה שהפרלמנט הישראלי עשוי להוות מוקד עניין ומשיכה עבורם. תרבות הפנאי המודרנית מציעה, יש להודות, כמה אפשרויות מרתקות יותר. אבל כמו שנאמר, אם אין רובה – גם מטאטא יורה. מכל מקום נראה שזהו איור קולע למעמדו של השדה הפוליטי כמימשק יחיד בין חרדיות לישראליות.

כשם ש'גיבורי התרבות' הישראליים היחידים המוכרים בעולם החרדי הם חברי הכנסת ושרי הממשלה, כך גם להיפך. המייצגים והמגלמים היחידים של החרדיות כלפי חוץ, הם השחקנים החרדיים על המגרש הפוליטי. גפני וליצמן, פרוש ואייכלר, הם לטוב ולמוטב נציגיה היחידים של ההוויה החרדית בזירה הישראלית, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. כלפי חוץ, הם הדמויות החרדיות היחידות כמעט שהאזרח הישראלי המצוי שומע עליהם. אך גם הקהילה החרדית עצמה מעמיסה על כתפיהם של נבחריה נטל ייצוג כבד מנשוא, והם נדרשים לחריצות רבה כדי לעמוד בו. חרדים רבים אינם מהססים לפני שהם מערבים את נציגיהם הפרלמנטריים בכל פרט מזוטות חייהם ובכל מוקד של חיכוך עם הרשויות. חבר הכנסת החרדי נדרש ראשית  לכל לתפקד כשתדלן יעיל וחרוץ ביותר, שכל מצוקה חרדית, ציבורית או פרטית, מוטלת על שכמו, והעיניים נשואות אליו בציפייה, כערוץ קשר אולטימטיבי לעולם החיצון.

ההצבעה למפלגה חרדית נחשבת בחברה החרדית אקט מכריע של זהות והשתייכות למחנה. ביודעם את נפש קהלם, הפרסומאים של 'יהדות התורה' אינם נלאים מלנגן על מוטיב זה מדי מערכת בחירות. תעמולה זו מצליחה לסחוף גם 'חרדים חדשים' למיניהם למחצה לשליש ולרביע, שבתפיסת עולמם ובאורח חייהם מרשים לעצמם לנטות ממעגלותיה הקשיחים של החרדיות ולמתוח ביקורת על מוסכמות מקודשים שלה, אך ביום פקודה חלילי מנגינת השבט מחזירים אותם אל בית אבא הישן והטוב, שהלא 'כולנו חרדים', כסיסמת יהדות התורה במערכת הבחירות האחרונה. תמונת ראי הפוכה כמובן היא הציבור הדתי לאומי, שעד מערכת הבחירות הנוכחית קהלים גדולים מתוכו, אם לא רובו, לא הצביעו למפלגת המגזר, והצלחתה של 'הבית היהודי' בבחירות האחרונות נבעה דווקא מתוך שבירת התדמית המגזרית. הזהות הציונית דתית מתבטאת כלפי חוץ באופנים רבים ומורכבים יותר, לעומת החרדיות שמעשה ההצבעה והייצוג הפוליטי הנובע ממנה הם שופרותיה היחידים. הד נוסף לכך ניתן לשמוע באמירה ה'השקפתית' המוכרת לכל חרדי והחוזרת ונשמעת בערבי בחירות, כי מטרת ההצבעה בבחירות איננה רק לסייע בהשגת יעדים חרדיים שונים, אלא מעשה של 'קידוש השם' שיש לו חשיבות עצמית, והצהרת שייכות למחנה שומרי התורה בבחינת 'חבר אני לכל אשר יראוך'.

בראיון ל'קול ישראל', ביטא השבוע חבר הכנסת גפני סנטימנט זהה להפליא למתואר כאן. גפני התלונן על כך שהרחקת החרדים מן הקואליציה סותרת את הדיבורים על הצורך ב'שילוב חרדים', וכה אמר חבר הכנסת הנמרץ (בעריכה ובקיצורים מתבקשים) למראיינת ענת דוידוב, בתגובה למה שתיארה היא כ'סדרת היללות הנוראיות והדיבורים הלא נעימים המגיעים מכל פינה בעולם החרדי':

"מדברים כל הזמן על שילוב חרדים כיעד לאומי, גם יאיר לפיד מדבר על זה. עכשיו, יש מקומות שבהם לנו כחרדים קשה מאד להתקבל. המקום היחיד שבו לא קשה לנו להתקבל משום ששם אנחנו לא צריכים לעבור ועדות קבלה זה הכנסת. אנחנו נבחרים לכנסת על ידי הציבור כמו כל אחד אחר. אנחנו נבחרנו לכנסת, נכנסנו לקואליציה, והשתלבנו. אין ויכוח לגבי הענין הזה. גם הרב ליצמן שעשה מהפכה במשרד הבריאות, מהפכה ממלכתית לכל האזרחים בישראל, וגם אני בוועדת הכספים, עשיתי ותרמתי כאיש יהדות התורה לכלכלת ישראל. כלומר השתלבנו בתוך המערכת. עכשיו מה באים ואומרים, אתם לא תהיו בקואליציה. אתם לא תשתלבו. אנשים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. אני לא מבין למה אתם העיתונאים, אתם בתקשורת, שותקים על זה."

ובכן, מסתבר למרבה הפלא, כי בעיניו של גפני, ה'השתלבות' המוצלחת לדעתו, שלו ושל עמיתו ליצמן בועדת הכספים ובמשרד הבריאות, מהווה מענה מספק לסוגיית השתלבות החרדים בכלכלה הישראלית, שהרי שם, כפי שהוא אומר, זהו 'המקום היחיד שבו קל לנו להשתלב ולתרום'. מי שמבקש למנוע את תרומתם הייחודית של ליצמן וגפני לכלכלת ישראל, הרי הוא משיב ריקם את פני הציבור החרדי כולו, המגולם לדעת גפני באישיותם של נציגיו הפוליטיים.

 לא יפלא אפוא, כי ההרחקה מהזירה הפוליטית ומהשותפות בקואליציית השלטון, נחווית על ידי החרדים באופן כה רגשי ואמוציונלי, ונתפסת במונחים של החרמה, גירוש, בגידה, נידוי, ועוד שלל סופרלטיבים דומים. בהעדר כל אחיזה אחרת בישראליות, בהעדר כל חוט מקשר אחר לעולם שסביבם, חווים החרדים את השדה הפוליטי כמקום שבו מתאשרת ומקויימת זהותם כלפי חוץ, כמקום היחיד שבו יש להם שם ופנים וניתן להם פתחון פה, כזירה היחידה שבה הם פוגשים ונוטלים חלק בחיי החברה הסובבת ובתיאטרון המדינה הישראלית. אם נטלת מהם השתתפות זו, כאילו הכחשת את זהותם, ביטלת את קיומם בפסיפס הישראלי, נידית והחרמת אותם מלבוא בקהל. אין להם ארץ אחרת.

 נמצא אפוא, אם נבקש להתפייט לרגע ולצייר את הדברים באור רומנטי משהו, כי בעומק העלבון החרדי השוצף, גלומה אולי כמיהה עזה, לא מודעת, להיות חלק מן הישראליות. גלומה היאחזות נואשת בזירה היחידה שהם מכירים, שכאשר מדיחים אותם ממנה, הם חשים כאילו מכריזים באזניהם, אין לכם חלק ונחלה בישראל , דחויים אתם מנודים אתם.

 אכן, למרות הפרשנות החיובית הניתנת כאן לעלבון החרדי כמבטא כמיהה מודחקת להיות חלק מהמעשה המדיני הציוני ומן החברה הישראלית, ולמרות הרצון להתבונן בחמלה מפוייסת על הזעם החרדי הגואה, נראה כי יש דווקא משהו בריא מאד, ואולי אף הכרחי וחיוני מאין כמותו, בהרחקת החרדים ממסדרונות השלטון. החבל הדק של הייצוג הפוליטי אינו יכול עוד להעמיס על גבו הצר והשחוח את עומס החרדיות המתרבה וגדלה בקצב מואץ. אם נשוב ונשתמש במונחים פסיכולוגיים, אזי גם במישור הנפשי, למשל בתהליכי התבגרות ובקשר שבין הורים וילדיהם, דווקא ניתוק מסויים וריחוק מדוד – עשויים להוות מסד לבנייתו של קשר מחודש, אחר, בריא ומאוזן יותר. קשר שלא ישען עוד רק על הנתיב הצר של המשא ומתן הפוליטי על תהפוכותיו המתרגשות ובאות, אלא יבקש להסתעף ולהתרחב לתחומי חיים חדשים ולזהויות חדשות, וכבר ניצנים נראים. ניסוח מחודש של החוזה שבין החרדיות לישראליות הוא בוודאי צו השעה מכל בחינה שהיא, לטובת כל הצדדים.

המאמר מתפרסם בגירסה מקוצרת במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון'.

20 מחשבות על “על הזעם והעלבון: החרדים והשדה הפוליטי

  1. מאמר רצוף אהבה וסטריאוטיפים לציבור החרדי,
    אם תתבונן טיפה עמוק יותר יכול להיות שתבין כמה נקודות שלא הצלחת להגיע אליהם בסיבוב הנוכחי.

  2. המאמר הזה מצטרף להרבה מהדיבורים הנשמעים למכביר לאחרונה, מפיהם של אנשי לפיד והבית היהודי,
    ומחוסר ידע גם מפיהם של חילונים ודתים לאומיים רבים.
    הסגנון חלקלק, הלשון נופת צופים, בגלגול עיניים לשמים, ובטענות פשוטות – כביכול: מה אתם בכלל רוצים? ומה בכלל קרה? וכי לא ראינו כאלו דברים בעבר שמפלגה אחת מתוך רבות לא תצטרף לקואליציה? וכי זה כל כך נורא אם הציבור החרדי ישב קדנציה אחת באופוזיציה? ובכלל, מה הן זעקות השבר הללו ?…..
    "היתממות של רודפים" !
    כל אזרחי ישראל מודעים לפסיקת בג"ץ שביטלה את חוק טל. לכולם ברור שבג"ץ זרק לפיתחה של כנסת ישראל את התפקיד לקבוע בחוק את מעמדם של הישיבות ובני התורה.
    מה שהיה קיים מאז קום המדינה, ואף אחד לא נגע בו (כולל בג"ץ בהרכבים שונים) הפך באחת לנושא שטעון בדיקה, ובכלל לא ברור, וזקוק לשינוי קיצוני, וצריך דיון מחודש, וכו' וכו'.
    מעמדן החוקי של הישיבות, כולל הזכות לתקצוב שווה כמו שמתוקצבות פעיליות תרבותיות לשאר חלקי האוכלוסיה, לא בטוח בכלל.
    מי יגן על הישיבות? לפיד? בנט?

    • חיים יקירי, אתה מבלבל קשות בין הכנסת לבין הקואליציה. במה תועיל הישיבה בקואליציה לענין זה?
      ועוד, לא היתה מערכת בחירות מאז היתה ישראל לגוי, שלא עמדו החרדים בפני גזירות קשות מנשוא וכו' וכו' ולא עת לחשות.

  3. כמעט ששום חוק בכנסת אינו נחקק, אם אינו בהסכמת הקואליציה.
    הקואליציה מאד רלוונטית לעניין זה.

    • מעצם טבעה, הקואליציה היא רוב הכנסת, ושום חוק אינו נחקק אם אינו בהסכמת הרוב. לכן "כמעט ששום חוק בכנסת אינו נחקק, אם אינו בהסכמת הקואליציה". אבל אין זה ענין הקשור לקואליציה הרשמית, כי אם בנושאים חמורים ומהותיים הענין קשור לקואליציה האמיתית, דהיינו להסכמה האמיתית שיש בין המפלגות לענין זה. אין סיכוי שאילו היתה יהדות התורה נכנסת לקואליציה, שישראל ביתנו למשל היתה מצביעה נגד גיוס החרדים. ככה שהקואליציה מאוד לא רלוונטית לענין זה.

  4. יכול להיות. אך אולי זה מהלך פנימי לתוך העולם החרדי להסביר את הכישלון?

  5. מאמר מרשים מאוד. תענוג לקרוא. אכן, מי שקורא עיתונות חרדית ואתרי אינטרנט חרדים נדהם מעוצמת הזעם, העלבון וההיסטריה. מאוד מעניין והגיוני ההסבר שזו בעצם סתימת גולל על דרך הקשר היחידה של החרדים עם הישראליות.

  6. שטויות במיץ עגבניות, כמעט כל חרדי שפוי מתעב בלבו כל מה שריח של ישראליות נודפת ממנו כולל את הפוליטיקה הישראלית, יהדות התורה לא לקחה מימיה שרים, למרות שיכלו לעשות את זה באין מפריע, ואבחנת הכותב החוזרת על עצמה כמה פעמים, שגויה, מי 'שמיילל' הם אולי חכי"ם ושרי ש"ס שהפסידו עמדות, מה שכן, יש זעם גדול בציבור על עצם החוצפה שאין כמוה, לנסות לכפות חוקים וגיוס במחנות כפיה, על ידי קבוצה אנטי חרדית, מבלי לשתף את החרדים, רגע, אתם רוצים לחוקק חוק בנוגע לבנים שלי? תהיו גברים, דמוקרטיים, ואנושיים, ותצרפו את נציגיי למעגל מקבלי ההחלטות, כמו שלא יתכן שהחיזבאלה יקבל החלטות הנוגעות לחינוך ילדי החרדים,

    למרות שכבר היום ברור כשמש, שבחורי הישיבות יתגייסו לצבא, רק כאשר לבנט יצמחו שערות על הקרחת,

  7. באמת,
    תראה את הטיולים, משחקי הגבריות, ההתענינות בכל מה שריח צבא נודף ממנו.

  8. יפה מאוד ומרתק. הסבר קולע למי שמכיר את המציאות. התגובות הביקורתיות נראות כהוכחה לדבריך.

  9. אתה זיהית זעם ועלבון בקרב הציבור החרדי? אני לא. אכן, בקרב הנציגים ועוזריהם וכתביהם קיים זעם רב, זעם אותו הם רוצים להפיח על ידי העיתונים המפלגתיים שלהם בקרב הציבור החרדי. לדעתי, מלבד הנציגים שאיבדו את כסאם, ההרגשה של הציבור החרדי אינה של זעם ועלבון, אלא של פחד ודאגה. כך שכל התיאוריה על כמיהה לישראליות רחוקה מהמציאות. אכן, קיימת כמיהה לישראליות אצל רבים בקרב הציבור החרדי, אבל אלו חרדים שלא מתנגדים לציונות ולמדינה, דהיינו שהפסיקו להתנגד, ואלה מקוטלגים בציבור החרדי כ"חרדים חדשים", תופעה ברוכה לכשעצמה. אבל בניגוד אליך אינני מזהה אמביוולנטיות כלשהי אצל חרדים, כאלה או כאלה.

  10. מאמר יפה כשלעצמו, אבל בלי קשר למציאות הפשוטה.
    תחושת הבגידה אותה חשים החכים החרדיים פשוטה מאד, ולא צריך להסתבך בניתוחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים למיניהם. תחושת הבגידה מנותבת משני מוקדים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהחרדים העלו אותו לשלטון פעמיים ב-1996, וב-2009 כשהמליצו עליו לנשיא ולא על לבני. לפיכך מובנת מאד תחושת הבגידה הנוראה אותה חשים הנציגים החרדים מצד רה"מ שהשיב להם רעה תחת טובה.
    המוקד השני הוא המפד"ל – איתה חולקים החרדים כמה וכמה ערכים משותפים, בעיקרם דתיים אבל גם לאומיים, ועתה כרתה ברית וחברה לשונא החרדים הגדול, שנידה את החרדים במוצהר בהכריזו בגלוי כי לא יכנס לקואליציה עם החרדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s