בבית ההוא, בין הכתלים האלה

בַּבַּיִת הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה
לֹא יוֹם, כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל נַפְשׁוֹ עָבָרוּ,
פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,
וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.
(ח"נ ביאליק, המתמיד)

כמאה ועשרים שנה חלפו מאז כתב חיים נחמן ביאליק את יצירתו הנודעת 'המתמיד'. ישיבת וולוז'ין ויהדות ליטא אינן עוד, אך אותן 'נפשות אֲמוּלוֹת, נשמות עלובות' שביאליק תהה על קנקנן עודן כאן, כאילו דבר לא השתנה. השאלות שהביע המשורר העברי בעזות ביטוי שאין דומה לה, שבות וקודחות את הנפש לאחר הצפייה ב'זמן פוניבז'. לביאליק עמדה לשונו המשוכללת, לרשותו של יהונתן אינדורסקי, יוצר הסרט, עומדים כלי אומנותה של המאה העשרים ואחת.

אינדורסקי, שחבש בנערותו את ספסליה של ישיבת הדגל הליטאית ולימים נתחלפו לו ספסלי פוניבז' במקרני סם שפיגל, שב אל נוף מולדתו, הפעם לא כתלמיד מן המנין אלא כשהוא מצוייד במצלמה מתעדת, ובעיקר בעין מתבוננת ורגישה. מבעד לענן קול התורה האופף את היכלה של פוניבז' יום ולילה ולא ישבות, הוא לוכד את הקולות השקטים, החרישיים, הנבלעים בסאון ההמולה ואין להם שומע.

'זמן פוניבז' נפתח בשעת בוקר מוקדמת, בתמונה שמבטאת יציבות והמשכיות בוטחת. ראש הישיבה ר' ברל פוברסקי ממשיך את מסורת אביו ר' דוד, ומעורר את השחר לעסוק בתורה. מסביב דומם הליל וחתולי רחוב מייללים, ור' ברל מטפס אל היכל התורה כשהוא מסתייע בתלמיד צעיר ומשוחח עמו ברוך אבהי. הרמוניה של רב ותלמיד, רציפות המסורת של אב ובנו, דור לדור יביע אומר. פוניבז' מנצחת את החושך, פוניבז' מאירה את הלילה.

אבל סרטון התדמית הזה אינו נמשך עוד זמן רב. ר' דוד ור' ברל אינם האב והבן היחידים בפוניבז'. משגיח יש בישיבה, איש רך וחייכן, איש ספון בעולמו ודרכו ישרה בעיניו. לבנו המתבגר, מסתבר, הדברים נהירים קצת פחות. קשה עליו מלחמת המעמדות הפוניבז'אית. רחוק מן הבית, רחוק מתבשיליה של אמא, הוא מחפש נוחם בחדרו של אבא. ספק אם יכול החדר הזה, החף מכל נוי וממגע נשי, על קירותיו הקלופים ודלותו הישיבתית הזועקת, לשמש תחליף בית ראוי לשמו. אבל בפוניבז' לומדים להסתפק במועט. ברגע מכמיר של בקשת ביתיות מתכרבל הנער במיטה הרעועה הניצבת בחדר אביו.

נערים אחרים בני גילם מגששים את דרכם לאהבה ראשונה, אבל כאן לא מחפשים 'חֲבֵרָה' אלא 'חברותא'. חברותא לסדר בוקר, חברותא לסדר שני, חברותא לסדר ערב. אמור לי מי חברותותיך ואומר לך מי אתה, או חברותא או מיתותא. אבל מה יעשה עזריאל, "בן 28, שתים עשרה שנים בישיבה", כמצוין בכיתובית האינפורמטיבית התמימה, שכבר למד סנהדרין פעם ופעמיים ונהירין לו שביליה כשבילי גבעת הישיבה. חשקה נפשו בקידושין ובכתובות, והחברותא מאין תימצא, והשידוך מאין יבוא. יש כמה הצעות על הפרק, אומר המשגיח, ולא לפרק האיש מקדש הוא מכוון. לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ ומה שליבו חפץ, הוא מטעים, כפותח לפני בן שיחו שערי בחירה. אבל מה יודעים בפוניבז' על חפץ הלב. כאן לא מדברים על הלב, כאן מחביאים את הלב, אומר בנו של המשגיח.

ספק אם נמצא עוד בעולם כולו מוסד לימודי שתאריך סיום הלימודים בו הוא יום הנישואין של התלמיד, יהיה כאשר יהיה. מִשׁוּרָה תשחרר רק החופה, ולמען האמת גם היא לא, שהלא ספסלי הכולל, שאינם שונים בהרבה, מחליפים לרוב את אלה של הישיבה.

דיבור מרומז נוקטים בפוניבז' בעסקי השידוכים. באקראי, כלאחר יד, בדרך מההיכל אל הפנימייה, נשאלות השאלות. מי קנה משקפיים חדשות, מי נכנס רציני לעניינים, ומי נפגש עם הרבה שמות, כך. לא שהחיצוניות תופסת כל כך מקום בשידוכים, אומר עזריאל כמתנצל, אבל לעתים יש בעיות בחיצוניות שאין ברירה אחרת. וכאשר מדבר עזריאל על משאלתו להינשא, אין הוא מדבר על הנפש המשתוקקת לגעת בבשר ועל לב בודד ומתגעגע, אלא על 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' בהברה אשכנזית, ועל כך ש'אדם לא נועד להיות יחיד', משל בטיעון פילוסופי עסקינן ולא ברווקות מוחשית עד מאד.

בודד עזריאל המבוגר, ובודד גם חיים הצעיר, שעושה את צעדיו הראשונים באם הישיבות, גוזל רך ועזוב. כן, בן ישיבה הוא מלך, אבל באימפריה הזאת יש אלף ומאתיים מלכים. בתוך יער שחור ואחיד של כובעים וחליפות הוא תר ובודק, מחפש אחר כובעו שלו. כתר מלכות כבר לא יצא לו מכאן. בפוניבז' הצפופה המאבק על מקום הוא ארצי וממשי, לא רק על מקום בסולם החברתי, גם על מקום בחדר השיעורים ומקום בהיכל הישיבה הדחוס, שלמראהו אתה נתקף קלסטרופוביה קלה.

פוניבז' הבני-ברקית איננה וולוז'ין של ביאליק. אל וולוז'ין ואל בנותיה ישיבות ליטא נקבצו ובאו מיטב הנוער, מיעוט מובחר. עשרות ומאות ממשיכותיה העכשוויות של וולז'ין מכנסות אל קרבן המון אדם רב, עדרי צאן קדשים. שערי היכל פתוחים לכל מי שחשקה נפשו בתורה, וכולם באים, איש לא נעדר. כולם רוצים להיות רבי עקיבא אייגר של הדור הבא, או למצער ר' ברל פוברסקי. מה שבוררת פוניבז' היוקרתית יקבלו אחיותיה ובנותיה, הפזורות בכל הארץ. מספרן של הנפשות האומללות והעלובות עלה מאז ימי וולוז'ין בטור הנדסי ארוך. סיר הלחץ מבעבע על גדותיו, ועולם כמנהגו נוהג.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “בבית ההוא, בין הכתלים האלה

  1. תיאור נאדר וכתיבה נהדרת. את הסרט לא ראיתי, אבל אתה מצליח לעורר תשוקה לחזור למקום ההוא.

  2. אתה כותב מהמם!
    כל כך נכון וחזק וכואב משהו..
    והפאנץ׳ ליין הוא אדיר:
    סיר הלחץ מבעבע על גדותיו ועולם כמנהגו נוהג.
    פשוט חזק.

  3. נהדר. כתמיד. הייתי שם, צפיתי בסרט, והמילים שלך משלימות ומאירות מחדש את החוויה.

  4. יותר משהזמן מלמד על פוניבז' הוא מלמד על אידורסקי.
    זו אינה דוקומנטציה אלא ביוגרפיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s