מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה

מה רוצה שירה? זוהי השאלה העומדת במרכז הסרט 'למלא את החלל', ותשובה אין. אבל נדמה שהשאלה האמיתית היא עוד קודם לכן: האם שירה רוצה? האם שירה יודעת לרצות? אכן, חולשת הרצון והעדר עצמיות מובחנת הם המאפיינים את דמותה של שירה, והם חוזרים וצפים שוב ושוב. למרות פערים מסוימים בין ההתרחשויות בסרט להתנהלות הריאלית בחברה שהסרט נסוב עליה, גיבורת 'למלא את החלל' היא בת דמותן המדוייקת של נערות חרדיות, בוודאי החסידיות, והתמה המרכזית שלו מיטיבה לתאר את המתרחש בפרק הזמן הקצר והקריטי של ה'שידוכים'.

הסרט נפתח בהתרחשות ביזארית משהו. שירה ואמה מתבוננות מרחוק, בחטף, על יד מדפי המוצרים בצרכניית המזון, בבחור שמציעים לשירה. מיד לאחר מכן אנו רואים את הנערה התמימה, נרגשת עד לשד עצמותיה, מבשרת לאחותה הנשואה כי מבחינתה הכל ברור, היא מרגישה ויודעת ובטוחה שזהו זה, כל זאת על בסיס מבט חטוף ליד המקרר של החלב. ובכן: האם שירה 'רוצה' את הבחור שראתה לשבריר שניה. מהי בכלל המשמעות של מושג ה'רצון' בהקשר זה. מה יודעת שירה על בני המין השני, על עצמה, על חיי נישואין, כדי שיהיו לה כלים מינימליים, בסיסיים, בשביל 'לרצות' בחור. בני אדם מכירים את עצמם ואת זולתם באמצעות השוואה, הנגדה, יחסיות. לשירה, שמשליכה על העלם הראשון שהיא רואה את כל פרפרי הבטן וחלומות הנעורים התמימים, אין אפשרות לבצע השוואה כזו.

"היא בכלל לא רוצה את השידוך הזה", אומר אבא של שירה לאמה על הצעתה לשדך את שירה ליוחאי ולמלא את החלל שנפער במותה של הבת, אסתר. "זה לא ברור", משיבה לו רעייתו. אכן, זה לגמרי לא ברור, והשאלה הזו נותרת תלויה ועומדת ללא מענה. גם ברגעים שבהם שירה ממאנת לשידוך, אין סירוב מנומק ודחייה אישית של יוחאי, שהוא גבר יאה ונאה, איש משפחה מסור ובעל אוהב לרעייתו המנוחה. הרעיון של נישואין לגיסה לשעבר, בעלה של אחותה, הוא כה מוזר ובלתי שגרתי בעיניה, כה שובר את המוסכמות שהיא מכירה ומבלבל את ציפיותיה ואת תלמי חייה, שה'לא' הוא אינסטינקטיבי וטבעי. אני האחות הקטנה של אסתר, היא אומרת ליוחאי בפגישתם. למה אתם לא מחתנים אותי עם פנחס מילר, היא שואלת את הוריה. לא 'חשקה נפשי בפנחס על פני יוחאי'. אותו פנחס מילר שכאשר היא נקלעת למחיצתו במעלית היא מתכווצת מרוב מבוכה.

הבוסריות והמבוכה של שירה בולטים על רקע הבשלות והנסיון שמביא איתו יוחאי, גבר שכבר היה שם, אבל גם על רקע ההנגדה לפרידה, רווקה מתבגרת, שיודעת משהו על החיים יותר משירה התמימה והבתולית. פרידה יודעת מה היא רוצה, פרידה רוצה את יוחאי. היא והדודה קטועת הידיים הן הדמויות היחידות בסיפור שדוברות אמת ברורה, לעתים בוטה. הדודה מספרת לשירה בפשטות על כך שדחתה הצעת שידוך כי 'הוא לא מצא חן בעיניי', ובאזניה של האם היא מטיחה אמיתות כואבות על יוזמת השידוך של שירה ליוחאי. אבל האמת הישירה הזו, הדיבור הברור והנחרץ, הוא נחלתן של דמויות השוליים. קולן נשמע, אבל ידיים אין להן לבצעו. והאם שטרייכר האלמן המבוגר 'מצא חן' בעיני פרידה? מסתבר יותר שבכאב רב וויתרה פרידה על חלומה להינשא ליוחאי, והתארסה לשטרייכר לאחר שהפנימה את ערכה המידרדר בשוק השידוכים. אבל מה מוזר, דווקא שטרייכר השדכן הוא שעוקף את המוסכמות ומציע את עצמו לפרידה.

רבקה מינדלמן, האם והסבתא, איננה יכולה להפריד בינה לנכדה הפעוט, ומתקשה לראות את עצמה בלעדיו. אבל גם הבת שירה עקודה אל אמה בפקעת שאין לה התרה, ובכבלי הצורך להשביע רצון ולעשות את שייטב בעיני האם. לשיא חזותי מגיע הקשר הסימביוטי הזה, כאשר האב שב מן הרבי עם שירה ויוחאי, ועל פניו התשובה השלילית. האם קורסת ארצה והבת בעקבותיה. "שאמא תגיד לי מה לעשות", היא אומרת, בעודה מקופלת אל חיק אמה בתנוחה עוברית.

אז שירה לא יודעת את נפשה, ויוחאי מצידו נמלך וחפץ בה אחרי סירוב ראשוני, אולי מסיבות שלא קשה להבין. אבל מהי 'האמת' ואם יש בכלל כזו? האם שירה ויוחאי מתאימים זה לזה? העלילה נעה מקוטב אחד למשנהו, והצופה מתקשה לגבש הכרעה, וכמעט שמקבל על עצמו את דין האמביוולנטיות המענה, ומשלים עם העדר הפתרון. בכל זאת נראה שאולי הרמז טמון בין השורות, בפיה של האלמנה הגלמודה שבאה אל הרבי להיוועץ באשר לרכישת תנור. הרבי מראה לה את התנור בביתו, המצוייד בחמש להבות ובשני תאים למהדרין. "התנור נמוך מדי", היא פוסקת, "התנור שהיה לי קודם היה גבוה יותר". האמת, והפעם בלבוש סימבולי, מגיעה שוב מן השוליים, מהדמות הבודדה והערירית. בתשובתם הראשונית והטבעית ביטאו אפוא שירה ויוחאי את האמת הפשוטה: כמו התנור, כך גם שירה קטנה בשביל יוחאי. לא רק בגיל ביולוגי, גם במנטליות ובבשלות נפשית. הלהבות נמוכות מדי.

רגע אחד ויחיד של חיוך מלא וקורן יש בין יוחאי לשירה, כאשר הרבי החביב מבקר בבית משפחת מינדלמן וסוגר את הקצוות של השידוך, לאחר ששירה מעבירה לו פתק על רצונה בו. אבל ברגע הזה, כשפניה של שירה נפתחות אל יוחאי בחיוך נוהר ובברכת 'מזל טוב' ואנו מבקשים לחשוב כי הדברים באים על תיקונם לשביעות רצון כולם, היא מערסלת בזרועותיה את העולל היתום. לשידוך שלה עם יוחאי יש פשר רק בתוך המסגרת המשפחתית. הצידוק שלו הוא מרדכי הפעוט שזקוק לאמא, ויותר מכך, שסבתו זקוקה לו. החבלים שקושרים את הסבתא אל נכדהּ, משא הזיכרון של הבת הנעדרת, קולעים את שירה אל יוחאי ללא מוצא. בחלל עצמאי, במציאות חלופית, ספק אם יש לקשר הזה קיום.

קשה להפריז בחשיבותם של רגעי הסיום, המפתיעים והמוזרים במבט ראשון. טקס החופה הסתיים, ואיתו הברכות והדמעות, פתיתי הנייר והניגונים המרטיטים. עכשיו הם לבד בעולם. איש ואשה, נערה צעירה מול גיסה המבוגר. האם, שאך זה עתה ליטפה את פני בתה בדרכה לחופה וניגבה את דמעותיה, איננה כאן, ובוודאי לא התינוק שהנישואין הללו סבים על צירו. זרות, ניכור ובהלת פתאום ממלאים את החלל הקטן. שירה נצמדת אל הקיר, כמבקשת להימלט על נפשה. אבל מכאן כבר אין דרך חזרה.

'למלא את החלל' מציג משפחתיות יפה, אוהבת, אינטימית, ועם זאת סימביוטית, דחוסה ומהבילה עד מחנק. כל היופי הזה, והמסירות והאהבה אין קץ, מאכלים בתוכם את היחיד, ללא הפרד וללא הבחן. שירה הצייתנית והתמימה גדלה בחיקם של הורים אוהבים ומסורים, ונראה שגם חסך כלכלי היא לא מכירה. אבל שירה מגיעה אל צומת קריטי בחייה כשהיא נעדרת תודעת יחידות ותודעת רצון עצמי, ובסופו של דבר היא ניצבת לפני עובדות מוגמרות, מבלי יכולת להבין את המתרחש, ומבלי שיש לה הכלים לעצב את חייה וליטול אחריות על בחירה שאולי אין מרכזית ומשמעותית ממנה בחייו של אדם.

התרחשות אחרת בסרט, צדדית לכאורה, טומנת בחובה מסר דומה. אבי המשפחה, איש אמיד ונדיב, מסב אל שולחנו בפורים ומפזר ממעותיו לכל צר ומצוק. לכאורה אלו פניה היפות של החרדיות, הממשיכה את מסורת הצדקה היהודית ופותחת את ידה לאחיה האביון. אבל כאשר מאזינים לסיפוריהם של פושטי היד, מתברר שמצוקתם לא צמחה בחלל ריק ושורשיה נטועים עמוק באורח החיים החרדי: המשפחות מרובות הילדים, עול חיתון הילדים בגיל צעיר המוטל על כתפי ההורים, והבקשה של החתן לקנות תכשיטים יקרים לכלתו בהתאם לנוהג – שעם כל האמפתיה גורמת לך לתהות האם ראוי הוא צורך זה לפשוט יד בשבילו. מסתבר שאין ארוחות חינם. כמו למשפחתיות העזה בבית מינדלמן, כך גם לתרבות החסד והעזרה הקהילתית יש מחיר, ולמטבעות הניתנים לעני ולדל יש בהחלט צד שני. אולי מוטב להיפרד מהדבש ומהעוקץ גם יחד.

הסיפור של 'למלא את החלל' הוא בוודאי חריג ולא שגרתי בעליל. אין אלו מעשים שבכל יום. אבל זהו משל עשוי כהלכה, ששורשיו ונופו חורגים מסיטואציה זו או אחרת. זהו סיפור על נישואין כחוליה בשרשרת הדורות: ההורים מכאן, הילדים מכאן, ובתווך מעמד הביניים הנשחק, זוג צעיר תוהה ואבוד.

יש מי שיאמר, אם יש צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים והם פוסעים בתום בשבילים שהוריהם מסמנים בעבורם, מי אנו שנבקר ונפסול. אם יש מי שחיים כך את חייהם, בתוך עיסה בלולה בשמן של סבים וסבתות, הורים וילדים, בחמולה שבטית טובת לב, יערבו להם קורות בתיהם השלווים. אם אכן אין תודעת יחידות ושוטה אינו חל ואינו מרגיש, כי אז הכל בסדר, צדיקים וטוב להם, ומי אנו שנבלבל את המוח בדיבורים מודרניים ומנוכרים על אינדבידואליזם ועצמיות. דא עקא, לא זה המקרה שלפנינו. קווי המצוקה והמבוכה, הבלבול והתהייה, שבים ונחרטים על פניה של שירה. מצוקה אילמת היא זו, חסרת קול, נטולת מודעות. גאולת הנפש ממצריה הפנימיים, אומרים מורי החסידות, מתחילה בגאולת הדיבור, ביכולת לזעוק את הכאב, לחוש את ההעדר. אבל מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה מאחורי דלת הסלון הסגורה, אומרים נבנה עליה, נצור עליה, והיא מובלת כצאן אל החופה, אך שפתיה נעות וקולה לא יישמע.

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה

  1. זייער שיין! אהבתי מאוד, גם את הכתיבה היפה וגם את הניתוח. זה הוסיף לי רבדים שלא חשבתי עליהם בזמן שראיתי את הסרט.

  2. יפה מאד. אבל אולי זה משל על האדם בכלל,שהוא חסר מהות וכל רואהו יכול ללוש אותו כרצונו כחומר ביד ביוצר. אם כך נניח הרי שההנחה שיש "התאמה" בין גבר לאישה ושצריך "לרצות" ולהנגיד ולהשוות בכדי לדעת אם רוצים באמת ובתמים היא לא פחות קונסטרוקציה חברתית מהשידוך.

    • תודה על תגובתך, אבל אני לא יכול להסכים.
      שים לב מה אתה אומר: ההנחה שאדם צריך ללכת אחר צו ליבו ולא אחרי כפייה חיצונית או מוסכמות החברה, היא לא פחות 'קונסטרוקציה חברתית' מההנחה שאדם צריך לפעול בהתאם ל'קונסטרוקציה החברתית' בכבודה ובעצמה של צווי המשפחה והחברה. זה בהחלט פלפול פוסט-מודרני מושלם, אבל בעיניי תעלול לשוני חסר ערך.
      לא כל דבר הוא 'אוניברסלי' לגמרי. יש הבדלים בין חברות וקהילות בתחומים שונים, ובין היתר גם ברמת החירות שיש לפרטים בתוך החברה.

  3. תודה רבה. גם אני חשבתי שיש בסרט ביקורת עזה אך מרומזת על החברה החרדית, אבל לא שיערתי עד כמה. ניתוח נכון ובהיר.

  4. תודה, אברהם. הביקורת שכתבת, יותר ממה שמספרת על הסרט, מספרת עליך, על מגוון ועושר, על תהליך של קניית בשלות מתוך הרבה כאב. וגם אם יוצרי הסרט לא כיוונו למשמעויות הללו, הרי שאתה סיפרת על המשמעויות שבסרט שאתה ראית. ואין אדם רואה, אלא מעצמו.

  5. ביקורת מושחזת חדה ונוקבת. אברהם, כדרכך בקודש הצלחת להעביר אותי בחוויית צפייה מחודשת בסרט, תוך כדי שאתה משכיל להיות כמראה מקום לנקודות התורפה החברתיות ולסצנות היותר מטלטלות אשר כפי שהיטבת לאבחן בהן, חושפות טפח ומכסות טפחיים. יישר כוחך ידידי.

  6. אברהם אתה מבקר מחונן שיודע להצביע על נקודת הלוז של הסרט שהצופה אינו יודע בהכרח להגיע אליו בכוחות עצמו. לדעתי שירה נראית צעירה מדי בכלל למעמד הנישואין, ודאי וודאי לנישואין מעין אלו. סיכויי ההצלחה של הנישואין תלויים ביכולת שלה להתנתק משמלת אמה ולחסות בצל הבעל החדש, שאף הוא צריך להתנתק מהכיסופים לאשתו הקודמת ולדעת להכיל גם את האישה החדשה.
    לדעתי הביקורת על הציבור החרדי יוצאת מהיוצרת בבחינת דבר שאינו מתכוון. היא מציבה את העדשה על מה שקורה ומותירה לצופה לשפוט ולבקר. הסצנה עם מתן צדקה והרבי שהולך לבדוק את התנור הם ביטויים לרגישות המנהיגים ושועי הקהילה לחלשים- דבר שהחברה החרדית בהחלט יכולה להתגאות בו

    • יואל ידידי, תודה על דבריך הטובים והחכמים.

      הערתך בעניין הגיל כה קולעת ונכונה, שהלא שירה קטנה לא רק 'בשביל יוחאי' כמו שכתבתי, אלא גם לנישואין בכלל. אכן, הצבת ההכרח להחליט על בחירת בן זוג בשנים צעירות אלו, ובעצם להינשא בכלל, היא מרכיב עיקרי בשלילת בחירה אישית ועצמאית ובמרכזיות מקומם של ההורים בתהליך. אופי התהליך של בחירת בן זוג אצל רווקות חרדיות בגיל מבוגר יותר, וגם רווקים כמובן, אלו שמסיבות שונות חצו את השנים הקריטיות הללו מבלי להינשא, הוא לרוב שונה מאד משל שירה בת ה-18. למעשה עצם הרווקות מעידה בדרך כלל על אישיות עצמאית הבוחרת שלא ללכת בתלם הקולקטיבי.

      באשר לסצנה ה'רומנטית' של הרבי והתנור, שאתה לא היחיד שהתפעם ממנה בתמימות וראה בה 'משקפת את היופי של החברה החרדית', ובכן צר לי לקלקל, אבל כפי שיאמר לך כל מי שגדל בעולם החסידי, אין לתיאור הזה כל קשר למציאות ולאופי ההתנהלות של חצרות האדמו"רים. אגב, גם הנוכחות של שירה ויוחאי אצל הרבי וההתייעצות המשותפת היא לא משהו שמתרחש כך בפועל, ובכלל כל החלק שסביב האדמו"ר שונה למדיי מהמציאות.

      • בתור אדם חרדי הריני לאשר דבריך בפה מלא :ןאמת ונכון וכו' עד הדבר הזה.
        ומקור הסיפור בסיפור על ר' איסר זלמן מלצר וזוג ניצולי שואה שרצו לפתוח חנות לכלי תפירה.

  7. ביקורת נהדרת. אשמח מאד אם תמשיך לשתף את חוות דעתך על סרטים ומוצרי תרבות העוסקים בחברה החרדית.

    ולא, לא צפיתי בסרט. בשנה האחרונה גיליתי שאני נמנעת באופן בלתי מודע מסרטים ותכניות טלוויזיה המציגים את הנ"ל. אבל כל אשר כתבת, ובעיקר חוסר המודעות של הנערה לרצונותיה – או אי-קיומם במישור המשפחתי – נגעו ללבי.
    היטבת לתאר ולמצות.

  8. נישואים מתוך אהבה אינם איתנים יותר מנישואים מתוך חובה. אולי להיפך! אדם שעושה משהו מתוך הכרה שזו חובתו וזה מה שנדרש ממנו הינו אדם טציב יותר ואמין יותר.

    כולנו כבר יודעים שאהבה היא לרוב תשוקה חולפת. נבראנו כך שגבר ואשה ימשכו זה לזה לתקופה של כמה שנים, על מנת להקים דור חדש. המשיכה הזו על פי רוב נחלשת או נעלמת לגמרי. מי שחי ללא הרגשת חובה,
    (וזה לרוב הגבר, לצערנו, הנשים) אי אפשר לסמוך עליו שימשיך בחיי הנישואין גם לאחר שהתשוקה חלפה. המשיכה לאשה אחרת תגבר עליו והוא יזניח את הקן שבנה. לכן עדיף בן זוג עם רגש חובה!

    אהבה היא סיבה ממש לא מספקת לנישואים…

  9. מספיק שאת/ה לא שונא את בן/בת זוגך. יש הרבה מעלות שצריך לחפש לפני שמחפשים אהבה…

    • ואני בכלל לא דיברתי על אהבה, אלא על רצון ועל בחירה. שהלא על כל פנים, הפניית רגש החובה כלפי בן זוג פלוני מכל האנשים שבעולם, זקוקה להחלטה והכרעה קודמת שזה יהיה האיש עמו תקשרי את גורלך, ולהיפך. ומי לדעתך צריך להיות ממונה על הכרעה זו? והאם לא כדאי שזו תהיה בחירה אישית, עצמאית, מושכלת?

  10. כתבת שמי שמכיר התנהגות של רבי יבין שהפגישה עם בני הזוג אינה מציאותית.
    תלוי כמובן מי הרבי ולא פחות חשוב היכן הוא גר.

    ספר לי קרוב משפחה, שהתפלל אצל רבי המתגורר מחוץ לליבה החרדית, שבתו נישאה לבחור שמוצאו גם כן ממשפחת של אותה חסידות והרבי ערך את החופה, שהוא ביקר את הרבי לפני החתונה עם הזוג והרבי דבר עם שניהם.

    מסקנה = התנהגות של אדמו"ר גם היא ענין של גיאוגרפיה.

  11. נהדר מה שכתבת, ממש נפלא. ראיה רגישה שהאירה לי הרבה פנים חדשות בסרט. תודה לך!
    אהבתי במיוחד את מה שכתבת על הזקנה שרוצה לקנות תנור

  12. אברהם, כדרכך כתבת בכישרון רב.
    עם זאת, אתה מערב ביקורת על הסרט עם ביקורת על הציבור החרדי.
    הסוג השני – אינו רלוונטי בביקורת סרטים (וגם מאיר שניצר נפל באופן מביך בנקודה הזאת). נותר לדון רק "מה התכוונה התסריטאית/בימאית".
    וכאן, קרוב לוודאי (אם לא למעלה מזה) אתה מעט דוחק את הביקורת האישית שלך לתוך כוונותיה של הבימאית.
    בורשטיין יצרה את הסרט, בפירוש, כדי להציג בפני חילוניים (ואולי מעבר לזה, ע"ע פסטיבל ונציה) את העולם החרדי היפה שהיא מכירה ומאמינה בו. המטרה הראשית, ללא ספק, אינה ביקורת על העולם החרדי.
    דמות הרבי (אותנטית ומתאימה למציאות או לא, כאמור – זה ממש לא משנה, זה הסרט) משמעותית מאוד, ומפתיע שבביקורת המקורית התעלמת מזה. הרבי הוא הדמות המרשימה ביותר: אנושי, רגיש, מסור, מה לא. נכון שהזקנה אומרת לו שהתנור נמוך. אבל הוא מוצא לה במקום פתרון פשוט ומוצלח: תגביהי אותו. אם כבר הפכת את זה למשל, הנמשל הוא שגם שירה לא כזאת קטנה, כמו שאומר לה יוחאי. הרבי, לב לבו של הממסד, לא מסכים ששירה תתחתן בגלל לחצים חיצוניים. הוא דורש את הרצון הפנימי שלה, אותו רצון שעל חסרונו אתה מוחה, וכשהוא רואה שהיא לא רוצה – הוא מפוצץ הכול, למגינת לב כל המעורבים.
    רק לאחר כשהיא עושה מעשה ומודיעה לו שזה מה שהיא רוצה – אותו רבי גם "יורד אל העם" ומגיע לסגור את העניין. האם באמת, עמוק עמוק בפנים, שירה רוצה להתחתן איתו? שאלה טובה, אבל היא נכונה לגבי אנשים ונשים בכל הדתות וכל התרבויות. וגם מי שרוצה ברגע החתונה, אם מתעקשים על האותנטיות, הרי שצריך לשאול את זה גם הלאה. החתונה היא רק רגע קצר בהתחלה. ומה אחר כך? האם רבים לא ממשיכים את המסגרת בגלל סיבות חיצוניות, ובראשן, ממש כמו במקרה הנוכחי, ילדים?
    אם בכל זאת נעבור לסוגיית הביקורת על העולם החרדי, הרי שבמובן זה בורשטיין נמצאת במלכוד. כשחילוני יוצר סרט, איש לא סבור שזו ההזדמנות לבקר את העולם החילוני כולו. לכל היותר מבקרים אספקטים מסוימים שלו. כאן – אם החרדים יוצגו בסרט יפה מדי – כמובן שיבקרו אותה, באיזו זכות היא חושבת שהחרדים כאלה. ואפילו אם רק תציג את החרדים "כמות שהם" (אם יש דבר כזה) מבקרי חרדים ימצאו כאן הזדמנות נוספת לבקר אותם. מילא שהצליחה בפסטיבל ונציה, שם אין אג'נדה אנטי חרדית, הם סתם עוד קבוצה אקזוטית. אבל זה שהסרט קיבל בישראל שבעה פרסי אופיר – זה לא פחות ממדהים.

    • תודה יאיר על תגובתך המפורטת.
      אינני מתיימר לקלוע ל"כוונותיה של הבמאית". פרשנות ליצירת אמנות בהחלט יכולה לעמוד בפני עצמה, במנותק מכוונותיו של היוצר.
      ואתה יודע מה, אני גם לא ממש מתיימר להיות "מבקר סרטים" מקצועי ומדופלם. כתבתי מתוך המקום שבו הסרט נגע בי, וביטאתי את התחושות שהוא חולל אצלי. ברור לי שאולי אחרים ראו בו דברים אחרים, זה בסדר, כך דרכו של עולם. ריבוי המבטים מעיד אולי על המורכבות והריבוד של היצירה.

      • אברהם,
        אולי זה לא דיון ביצירה אלא דיון בעולם החרדי ובאתוס הבסיסי שלו בתחומי נישואין ועוד?
        אם הדיון בסרט על כל מה שבתוכו הוא רק תפאורה לדעתנו עוד קודם לכן על חרדים – כדאי להיות מודעים לזה, ואז גם אין צורך לדון בזקנה ובתנור וכך הלאה, אפשר לעבור ישר לעניין עצמו.
        ולהסיר ספק – אינני חרדי וגם לא חוזר בתשובה.

        • אני כמובן כן משוכנע שהדברים שכתבתי עליהם קיימים בסרט וגם במציאות, וכאמור אני גם חולק עליך באשר למחויבות ל"כוונת היוצר".
          רציתי רק לומר שאין לי היומרה וגם לא הרצון להתווכח על המבט שלי, או לשכנע שהוא היחיד האפשרי. כתבתי מה שאני ראיתי בסרט, מעבר לזה קשה לי להוסיף (מה גם שעברו כמה חודשים מאז שצפיתי בסרט וכתבתי עליו…).

          • אברהם היקר,

            אני מגיב שוב כי אולי לא הובנתי. אני לא מתווכח על הזכות שלך להגיב מעבר ל"כוונת היוצר" או על זכותך למבט משלך.
            אני מנסה לומר משהו אחר:
            אם יש למישהו ביקורת עקרונית על העולם החרדי – מן הראוי לדעתי שיבחין בינה ובין ביקורת על סרט ספציפי שמציג חרדים. ייתכן אמנם שהסרט פקח את עיניו של מישהו להבין מה הבעיה בעולם החרדי או משהו כזה, אבל עושה רושם שזה לא המצב אצלך.
            לך הייתה ביקורת לגיטימית ומנומקת על החרדים גם קודם, והפנית את הביקורת הזאת אל הסרט. אני אומר שצריך להבחין. הביקורת העקרונית שלך על החרדים ראויה לדיון נפרד, בלי קשר לסרט הספציפי. הרי גם אם תוכן הסרט היה הפוך זה לא היה משנה את הביקורת ההיא.
            הסרט מספיק מאתגר כדי לדון בו מצד עצמו, לא כ"נציג החרדים" בעולם הקולנוע.
            מתוך גישה כזאת נוכל אולי לשים לב גם לפרטים בסרט שלא משתלבים בהכרח עם עמדתנו שמראש; ובמשל שלך: לא רק טענת הזקנה אלא גם תשובת הרבי.

  13. אברהם אין עליך.הבנת את הסרט יותר טוב מכל המבקרים והמגיבים יחדיו.כל הכבוד.
    והסצינה עם הרבי מומצאת ואין לה שום בית אחיזה בשום חצר חסידית בשום מקום בעולם וגם לא אצל ר' נחמן מברסלב (רבה הרוחני של הבמאית).
    ואם אנו רוצים לראות רבי אמיתי על המסך-עמוס לביא ז"ל ב"החצר"
    חבל על דאבדין ולא משתכחין
    ןפירש הרה"ק מראפשיץ זצלה"ה :על-די העכער מענטשען(האנשים הנעלים)
    דאבדין-אינם
    ולא-און די ניקסען (האפסים)
    משתכחין- געפינען זיך ליידער(מצויים מאוד)
    אברהם מכל מילה שאתה כותב אני נהנה ושואב חיות.אנא המשך בכך.כבר לא יכול לחכות מה תכתוב על שטיסל עונה 2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s