פער בין אמירות למעשים ובין פאתוס נמלץ להתנהגות בפועל, הוא בוודאי תופעה אנושית מוכרת, חוצת מגזרים וקהילות. בכל זאת נדמה, שבחברה שיש בה ריבוי נורמות מוצהרות ותווי-תקן רשמיים, ניגודים כאלה רבים יותר, וריקנותן של המליצות החסודות צפה ועולה ביתר שאת. ככל שמבקשים להתהדר בבגדי יקר ומלכות הגדולים ממידת לובשם, כך הפער וחוסר ההתאמה מזדקרים ובולטים לעין.
הסדרה 'שטיסל' שבה ומצביעה על קלישאות נטולות כיסוי, ועל הדיבור הרם שאין מאחוריו דבר. היא מציידת אותנו במידה של חשדנות וספקנות כלפי מילים גבוהות, ובקורטוב של ציניות בריאה מול לשון מדברת גדולות.
הנה, כמנת-פתיחה, שורה של ניגודים כאלה במהלך הסדרה: שולם משבח בניחום אבלים אצל משפחת חשין את התנגדותו של המנוח ל'דעות קדומות', אבל הוא עצמו עמוס בדעות קדומות כלפי כל העולם ואשתו: בעלי-תשובה, חב"דניקים ואחרון לא חביב – 'פרנקים'; שולם מצהיר באבירות באזני אלמנתו של רב'ה חשין: "אל תהססו לבקש עזרה" – אבל דווקא הוא זה שנזקק ומקבל עזרה בדמות ארוחות חמות מעשה ידיה של גברת חשין; רבעצן ערבליך, שבחדרה יש מכשיר טלוויזיה, מטיפה ל'קנאות' האוסרת להביט במטס הציוני, מה שלא מפריע לה להשתמש במילים גסות ולהדיף קנאה וחמיצות, כמו גם לנסות לרמות את גיטי בהמרת הדולרים; שולם עצמו המציץ במטס למרות שאסר זאת על תלמידיו, איסור שנועד לשוות לו מעמד ותקיפות כמנהל ה'חדר', אך מקורו של האיסור וגם המשל שהוא משווק בהתלהבות על הסיגריה המוצתת מספר התורה הבוער הם מפיה מפיק המרגליות של רבעצן ערבליך; שולם נוהג ברוחב-לב בנוכחות מחותנו ומציע להכפיל על חשבונו את מספר המנות בחתונתו של עקיבא, תוך שהוא מנמק זאת בצורך לפתוח את לבם של האורחים להשתתף בשמחתו, אבל לעליזה הוא אומר את האמת: "האוכל הזה מיותר והולך לפח, הייתי נותן להם תה וביסקוויטים"; ונהג המונית שמכריז "שש-עשרה שקל, בלי רדיו", רגע לאחר ששיגר הערה חמדנית לאלישבע.
דיבור נמלץ ורחוק מצרכי המציאות מאפיין את דמותו של צבי אריה, האח הגדול השוקד על תלמודו ב'כולל'. את האספה המשפחתית המתכנסת לקראת חתונתו של עקיבא כדי למצוא פתרון לבדידותו של האב הוא פותח בדברי תורה ובפסוקים, משל הוא מוסר 'חבורה' בכולל עכשיו, עד שאחותו גיטי נוטלת את המושכות וניגשת ישר לעניין. את ציפייתו למשרה תורנית הוא מנמק, אפילו באזני אשתו, בדיבור מלאכותי על "להשפיע ולתת לאחרים מכל מה שלמדתי". על שאיפה לגיטימית למעמד חברתי, וכמובן הצורך הכלכלי הדוחק, לא מתאים כביכול לדבר.
עליזה מספרת לשולם על האסקימוסים ששולחים את הוריהם למות לבד בחושך, בשלג הקר. שולם מגיב: "אכזריים הגויים האלה, אין להם טיפת רחמנות". אבל לאחר שהנכד צבי אריה מנתק את התקע ומשבש את פעולת מכשיר הטלוויזיה, הבובע מלכה היא שיושבת לבד בחושך, מול ה'שלג' שעל המרקע (הבחנתה של חיותה דויטש). עקיבא המגורש מבית אביו מוצא מקום לינה בחדר צדדי בבית הכנסת, בשכנות לעובד הזר. הגוי הזה, שכאן מכנים אותו 'הגולם', דווקא מקיים קשר טוב ופתוח עם אביו, עמו הוא משוחח ברוח טובה ובצחוק גדול.
"תפילות והשתדלות"
סדרת טלוויזיה איננה מסה תיאולוגית. אבל בדרכיה שלה, 'שטיסל' תוקעת מחטים דקים של אירוניה בדיבור דתי ריק וחלול. השדכן קניגסברג מקבל את פניו של עקיבא בסיסמתו הקבועה כשהעניינים מסתדרים לשביעות רצונו: "אה, איזו השגחה". זוהי אמירה ריקה ושגורה, כמצוות אנשים מלומדה, שנועדה בעיקר לשרת את מטרותיו של אומרה, שהלא עכשיו כשההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה זימנה את עקיבא למחיצתו של קניגסברג בדיוק ברגע הנכון, עקיבא חייב כביכול להטות אזנו להצעותיו של קניגסברג. ה'השגחה' מקבלת משקל אחר, כשהשדכן המפולפל מייעץ לעקיבא לסגת מהשידוך לאלישבע: "אתה יודע מה קרה למי שטעם מהשניצל הזה? מיתות משונות פה-פה-פה שלא נדע מצרות". נישואין לאשה שבעליה הקודמים מתו עשויים לגזור באופן דטרמיניסטי מוות גם על הבעל השלישי. מסתבר שיש כוחות חזקים מה'השגחה'.
הדיבור על 'השגחה' הופך לגרוטסקה של ממש בפיו של שולם, כשהתקף הלב והמוות של עמיתו הרב'ה חשין משתלבים בתכניותיו לקדם את עקיבא כמלמד ב'חדר'. אלוהים פשוט עובד אצלו. השימוש במושג ה'השגחה' מבטא כאן חוסר-רגישות משווע ואגוצנטריות ילדותית המשוכנעת שהעולם סובב סביבה.
המנהל וסרשטיין שנדרש להתמודד עם תמיהתו של שולם על משכורתו המקוצצת אומר ש"צריך הרבה תפילות והשתדלות". בריחה אל קלישאה חסודה היא תמיד מוצא נוח יותר מאמירת האמת. וכי מי זה יחלוק על הצורך ב'תפילות והשתדלות', לא רק כשיש קשיים בפרנסה אלא בכל עת, שהלא מאמינים בני מאמינים אנחנו, ונושאים עינינו למרום תמיד. וסרשטיין כמובן יודע את האמת: 'תפילות והשתדלות' הן לא בדיוק העניין כאן. אלא ששולם מרים את הכפפה שווסרשטיין מושיט לו, ומוביל את תלמידיו ל'עצרת תפילה ומחאה' מול חדר המנהל, במעין הפגנה ירושלמית של תינוקות של בית רבן. גם הוא, מסתבר, יודע לעשות שימוש ב'תפילות והשתדלות' לצרכיו שלו. כך נחשף האופן שבו מונחים דתיים צדקניים הם קלישאות ריקות שאין מאחוריהן דבר, ומשמשים בעיקר כסות שקופה לשיפור עמדות.
דיון תיאולוגי בזעיר-אנפין מתקיים בין שולם לרעייתו דבורה השוכבת על ערש דווי, כשכבר ברור שאלו ימיה האחרונים. עכשיו, לקראת הסוף, היא מישירה מבט אל המציאות כפי שהיא, ומרשה לעצמה לדבר בכנות מפתיעה: "הקבר לא עזר, גם התפילות לא עזרו". שולם עונה לה במשפטים חבוטים ונדושים: "מה אנחנו יודעים, שום תפילה לא חוזרת ריקם". אבל דבורה כבר לא רוצה קברים ולא תפילות. עכשיו היא רוצה מקופלת. אכול ושתה כי מחר נמות.
חוקים כמו חול
אירוניה עמוקה ומתוחכמת גלומה בסצנה צדדית לכאורה, בפגישה של עקיבא עם הבחורה הראשונה, זו ששמה פרקוביץ'. עקיבא פותח את השיחה ואומר לבת-שיחו שכבר זמן רב הוא לא פגש בחורה והוא כבר שכח את ה'חוקים' – מה אומרים ובאיזה סדר. "חוקים?" היא שואלת. "אני לא חושבת שיש חוקים". אבל ראו זה פלא, בהמשך השיחה היא מתנהלת בדיוק לפי אותם 'חוקים' שהיא מתיימרת לבטל את קיומם או לפחות להימצא מעליהם. היא מופתעת לשמוע שעקיבא יתום מאם, ובעיקר מכך שלא שמעה על זה: "מוזר, זה פשוט דבר שאומרים". ההתייחסות לחריגה מהחוקים באה במקום הבעת צער והשתתפות אנושית פשוטה, שמשום מה לא עולים בדעתה. היא ממשיכה ושואלת בדיוק לפי הספר: "מה אתה מתכנן לעשות אחרי החתונה", ולא ממש נענית להומור של עקיבא בתשובתו. היא מפנה אליו את הכדור בהתאם לאיזה סדר מדומיין – "עכשיו תורך לשאול אותי שאלות", ובמין דיבור נדוש, אופייני לנערת סמינר מצויה, היא רוצה לראות את מחברת הציורים שעקיבא מחזיק בידו, "רק אם זה לא חדר"ג". מה נאמר ומה נדבר, קודקס שלם יש פה, לא סתם חוקים. היומרה הריקה לפתיחות ולגמישות מחפה על היצמדות נוקשה למוסכמות החברתיות.
ניפוץ מוחלט של החוקים מתרחש בסיום השיחה דווקא על ידי עקיבא, שאומר לה כי יהיה עליהם לגור יחד עם אביו, "עד מאה ועשרים". זוהי דרכו העקיפה להוריד מהפרק את הנערה הנדושה והשבלונית.
הכל בסדר, חסדי השם
הסודות של משפחת שטיסל הולכים ועולים על גדותיהם. שולם חוזר מהבדיקה אצל הרופא ומתקשר לגיטי לשאול בשלומה. הוא מסתיר מבתו את מיחושי הלב, והיא מסתירה ממנו את נטישתו של ליפא, שאיננו עובד ביהלומים ואיננו שולח לה כסף כמו שהיא מספרת לכולם. עכשיו הם משוחחים. זהו נשף מסיכות מושלם, שאלוהים הוא שחקן ראשי בו. מה שלומך גיטי, אני בסדר אבא ברוך השם, ומה שלום הילדים, ברוך השם הכל בסדר, ומה שלום ליפא מתי הוא חוזר, הוא עוד לא יודע מתי הוא חוזר אבל הוא מאוד מרוצה ברוך השם, הכול היה לטובה, ומה שלומך אבא אתה נשמע קצת מוזר הכל בסדר אתך, כן כן הכול בסדר חסדי השם, לא את לא צריכה לבקר, מה פתאום, ברוך השם הכול בסדר .
בעקבות הקיצוץ במשכורתו מברר שולם אצל עמיתיו האם הם קיבלו את שכרם כרגיל, וכשהם תוהים לפשר השאלה הוא משיב: "רק רציתי לוודא שקיבלתם את המשכורת כרגיל ושהכל בסדר חסדי השם". אתה שומע עקיבא, חסדי השם אני אומר, מה לא ברור פה, מה אתה לא מבין. אבל מה לעשות שלא רק הפה מדבר, גם הטונים והעיניים והידיים וקוצר הרוח, ואלו מעידים שמשהו השתבש קצת עם חסדי השם.
'שטיסל' מציידת אותנו אפוא בהמלצה חד-משמעית: אם בן-שיחכם מזכיר בכל דקה 'ברוך השם' ו'חסדי השם', מוטב שתערכו בדיקה יסודית. בסוף תגלו ששום דבר לא בסדר, ושלחסדי השם, איך לומר בעדינות, צריך עוד להתפלל.
שני אדמו"רים במכה
לייב פוקס, ה'אמן' בעיני עצמו, הוא חנווני של יהדות, סוחר זעיר בתמונות רבנים ובציורים של ירושלים והמשיח ואיש מנגן בכינור. התיירים שפוקדים את ה'גלריה' שלו מבקשים "פיקטשר יפה, מלא ביידישקייט". לא, הם לא מתכוונים להשתקע כאן. ירושלים של מטה צפופה וענייה בשבילם. יותר מדי לכלוך ופחי זבל יש בסמטאותיה הצרות. אבל את ביתם רחב-הידיים בניו-ג'רזי או במיאמי הם רוצים לעטר בנופים ובדמויות מהעיר הקדושה. הבו להם פירורי יידישקייט לקשט בהם את חיי החולין, יידישקייט נעימה וחביבה, כזו שלא מפריעה יותר מדי לביזנס ולחיים הטובים. אבל בסוף הם נמלטים מכאן, חומקים מלתת את הדין על התאונה שביצעו, משאירים מאחוריהם את הפיקטשר ואת היידישקייט.
בביקור הראשון של עקיבא בחנותו, מתמוגג לייב פוקס מול דיוקנאות האדמו"רים התלויים לו על הקיר: "אה, בוחן כליות ולב, אי-אפשר לשקר מול עיניים כאלה". לא חולף רגע והוא מציע לעקיבא את העסקה שבה הוא חותם בשמו על ציוריו של עקיבא. מבטם הבוחן והנוקב של הקדושים לא מפריע לו בהמשך לחמוס מעקיבא את עמלו ולהציגו לתיירים כמעשה ידיו. יוסל'ה, בנם של ליפא וגיטי, מנסח יפה את העניין כשהוא אומר לאחיו בעת משחקם: "עכשיו תסתכל טוב ותראה איך אני לוקח גם את האדמו"ר מסדיגורה וגם את האדמו"ר מצאנז במכה אחת".
מאחורי הספרים
ספרים הם מפלטם של הגברים, מקלט בטוח משאלות מיותרות ומשיחות לא רצויות. שולם מנמק את הישארותו בסלון כשרעייתו פורשת לשינה בכך שהוא "רק צריך לגמור את הסוגיה", ובינתיים הוא מחזיר בחשאי את חוט הטלפון למקומו. צבי אריה מנסה להתחמק משיחות משפחתיות שאין לו סבלנות אליהם בנימוק שהוא ממהר לכולל ו"הבטחתי לחברותא שלי שאני חוזר תוך שתי דקות".
גיטי מחביאה את הדולרים בכרכי הגמרא הכרסתניים של בעלה, שספק אם אי-פעם נעשה בהם שימוש אחר. הם עומדים שם, כמו ברבבות בתים אחרים, כחלק מהתפאורה הקיטשית של 'בית יהודי', מבלי שמישהו הרהר פעם אם אכן יש בהם צורך. חותן מעניק לחתנו ש"ס וחמות מעניקה לכלתה תכשיטים, ואתם אל תהרהרו ואל תערערו על סדרי בראשית. אבל כששעון הזהב מהאירוסין נשדד בהעדרו של הבעל, האישה מתיידדת עם הספרים הגדולים והמיותמים, שסוף סוף מביאים תועלת. וכשליפא חוזר מן הניכר והיא מבקשת להימנע משיחות גלויות וישירות, גם היא טומנת את עיניה בספר. בכל זאת היא למדה משהו מאבא.
התהליך שעובר שולם, שתחילתו במסע עם ספר התורה הישן לבתו בנהריה, ממשיך להתבטא בזיקתו אל הספרים. את נאומו כמנהל במסיבת הסידור ב'חדר' הוא מכין תחילה מתוך ערימת ספרים, אך לבסוף הוא נוטש את הנאום המוכן ומדבר מהלב. את דבריו הוא מסיים בברכה לילדים: "שהלב שלכם יהיה פתוח, שיהיה אכפת לכם אחד מהשני, ושתמיד תתפללו". לב פתוח, לא ספרים, ותתפללו תמיד, לא רק מהסידור.
_____________________________
'דיוקנה של גבריות במשבר' – הרשימה הקודמת על 'שטיסל'
'החלום ושברו' – הרשימה הבאה על 'שטיסל'
מאה ואחד שערים 
למרות שברוב הפעמים שכתבת עליהם יש אלמנט של "מצוות אנשים מלומדה" או של מילים נבובות וחסרות משמעות שאומרים החרדים, שפטת כל דבר לחומרה, גם כשאפשר היה להסביר את המשפט או המעשה בדרך חיובית או לפחות ניטרלית.
אכן, תוכניתו של שולם, להכניס את עקיבא לחדר כמלמד מיד לאחר פטירת הרבה חשין היתה מתוך אגואיסטיות ונטולת רגש. גם הגזענות שלו די מכוערת, אבל בסך הכל האדם הזה, שולם שטיסל, אינו אדם שלילי. יש בו הרבה מן החיוב ביחסו לאמו, לילדיו, לילדי החדר ולחבריו לעבודה. נכון שעם עקיבא הוא הגיע לעימות, אבל יש להבין שמי שיש לו במשפחה אדם כמו שוכר, רווק זקן, חושש מכך מאוד. עקיבא מצטייר לשולם כמי שהולך בדרכי דודו ואולי לכן הוא רב איתו ומאלץ אותו לגור עם הדוד ה"לוזר" הזה, כדי שיראה מה קורה כשלא מתחתנים…שולם אינו מבין איך מבטלים אירוסין עם בחורה נאה ונחמדה כמו זו שאיתה התארס.
גיטי מוצגת כאשת חיל שאינה רוצה להתפרנס מן הצדקה. היא מנסה להסתיר את בריחתו של בעלה כדי לשמור על כבודה וכבוד הילדים. זו גבורה נפשית שלא התייחסת אליה כלל. גם שיבתו של בעלה אינה בגדר המובן מאליו, בעולם החילוני זה מן הסתם לא היה קורה. בעולם החרדי, החשיבות של המשפחה גוברת לעיתים קרובות על מאוויי היצר, גם אם מישהו נכנע לו לזמן מה.
עקיבא, אינני יודעת אם זה בגלל אופיו הנעים או בגלל חינוכו החרדי, ער מאוד למצבם של חבריו ומנסה ככל יכולתו לעזור להם. לבקר חבר בבי"ח לחולי נפש ואפילו לדאוג לרווחתו, זה לא מעשה נדיר בעולם החרדי.
בקצרה אומר שלמרות הביקורת השלילית שלך, העולם החרדי המוצג בסידרה אינו יוצר רושם שלילי. להיפך! החרדים מוצגים כאנשים עם נורמות אנושיות גבוהות למדיי.
ככל יצירת אמנות טובה וכמו החיים עצמם, אפשר להסתכל על 'שטיסל' מכמה זוויות. בכל זאת אומר שעל גבורתה של גיטי דווקא כתבתי ברשימה הקודמת, וגם על התהליך שעובר שולם – ברשימה הקודמת ובנוכחית. בהקשר של ביטול השידוך כדאי לזכור שהשידוך כמעט נכפה על עקיבא, וכמובן לא על הסדרה אנחנו דנים פה אלא על המציאות שהיא מתארת באופן מדויק.
אברהם היקר,
חיכיתי בשקיקה לתובנות הספרותיות שלך על סדרת "שטיסל" ולא התאכזבתי. כלומר, לפחות מהשפה העשירה ועומק החשיבה היצירתית לא התאכזבתי, אך מההיבט שלך על המציאות של משפחת שטיסל מאוד התאכזבתי. קורטוב הכי זעיר של רחמנות לא הותרת עבורם כאשר אתה קורע באגרסיביות את מסך הדתיות והמענשטליכקייט מעל פניהם ומותיר אותם ערומים – אנשים מלאי ערמה ותככנות, שקר והונאה. אמת שהביקורת המשמעותית שניתנת להיאמר על הסדרה הזו היא שהיא אינה מצליחה לתעד חיים דתיים אמיתיים, אין בה את שולם מתחנן בתפילתו או לומד באינטנסיביות סוגיה, אין בה את עקיבא מתרפק על קונו כמו שנפש נסער כמוהו יודע לעשות – אולי כי זה לא "עובר מסך" בקלות. אולם בכל זאת יש כאן אנשים שמתמודדים עם מצבים מאוד מורכבים מנקודת מבט דתית. צבי אריה אינו בהכרח מלאכותי ועמום כשהוא חותר "להשפיע על אחרים" מתוך משרה תורנית, אף שברור לצופה שבשל אופיו החלש (המנוצל היטב על ידי אביו לדכא אותו וללעוג לו) הוא ימשיך לחבוש את ספסלי הכולל. עניין הפרנסה לא הוזכרה משום שלפי הקוד שלו וגם של אשתו זה אמור להיות מונח על כתפיה השפופות והיא רואה את משאת חייה בכך שהוא ישקוד בתורתו. מה כל כך רע בזה, גם אם אנו לא מסכימים לפרדיגמה הזו?
גיטי מנסה בכל כוחה להחזיק את המשפחה שלה, מקריבה את הקרבן הכי גדול שאשה יכולה להקריב- וויתור על בגידה, ומשלמת את המחיר כאשר היא רואה "גויה" אמיתית בפניה ומדמיינת את בעלה עם הגוי. שקריה הם לבנים וחסודים, הם נועדו לחסוך כאב לאביה ולילדיה, אף שברור שהללו מדי חכמים להסתיר מהם לחלוטין את המציאות. לקראת סוף הסדרה נראה שעל אף שהיא מותשת נפשית היא דווקא הצליחה איכשהו להחזיר את המשפחה לסוג של נורמליות, ואף בתה נראית כמתחרטת על יוזמתה הפאשקווילית. עקיבא נאבק ביצרו וגם בהלכה שאוסרת על נישואין עם אלמנה משני בעלים. (התפלאתי שזה לא עלה באירוסין הרי זה הלכה מפורשת ב"שולחן ערוך"???- ולזה אתה קורא "דטרמיניזם" בלעג, והרי ממזר שאינו יכול להתחתן הוא גם במצב דטרמיניסטי) מי אנו שנשפוט אותו כשמכריחים אותו לצאת עם בחורה אחרת וראשו מונח בלבה של אחרת. מי אנו שנשפוט את הבחורה שרוצה בכל זאת למצוא חן בעיניו אך חושבת שדווקא שמירה על החוקים היא ערובה לחתן "מתוך הקהילה" ולא אחד שמורד במוסכמות שלה.
ההתנגדות שלך לחזרות הנבובות על חסדי השם מובנת, זה קצת מופרז פה ומגיע לכדי חשד של אובססיביות, אך למה ללעוג לעצם הרצון להזכיר את השם, דבר שמהווה מאפיין מרכזי בחיי אדם דתי (שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול וכו' וכו'…) דומני שציניות שלך מדיף ריח אפיקורסי- האם באמת אין השגחה בכך ששתי נפשות נפגשו יחד ובנו בית, אף אם קניגסברג מנצל את המושג השגחה לעסקי השידוכים הפורחים שלו. יש צורך להבדיל בין הדת לבין מנצליה בצורה יותר חדה. לא כל הצגה של דתיים והתנהגותם מהווה פריזמה כדי לשפוט את הדת עצמה.
ועכשיו לאנשים הרעים של הסדרה. זה נכון שהצייר הנצלן לייב פוקס הוא מהרעים וגם מהצבועים, אלו שרבי ינאי הזהיר מפניהם (אולי בגלל זה הוא עוסק בצבע…..) והוא יוצא רע מאוד, שרלטן שעומד מול חפצי קדושה ולא נרתע ממעשי פשע. האם זה לא אמור להציב מראה לכולנו, שפעמים מדברים לשון הרע על גדולי עולם בגלל שהכרנו אותם מקרוב או חוטאים גם בנוכחות של הבורא יתברך, כשאנו מתעלמים מקראת ה"איכה" המהדהדת שלו. האם אינדורסקי מכוון את חיציו רק לציבור החרדי או שמא לכל אדם שמתיימר להיקרא דתי אך עדיין שקוע במאווייו ובנכלוליותו. שולם שטיסל אמנם נראה פה כאחד הרעים: הוא כופה על בנו אירוסין, כופה על אמו לא לראות את התכניות האהובות עליה, מנצל את חברותיו הנשים בשביל אוכל טעים, אך אינו מוכן להתחתן עם פרענקית, כופה על תלמידיו להתפלל עבורו וגם אוסר להם את התענוג הקטן של ראיית מטס, מאמלל את חיי בנו הבכור, מדיר את בתו שהתחתנה עם משיחיסט ואינו יודע איך להכיל את בנו הצעיר. סוף דבר מדובר באלמן שחצן מריר וזקן שעושה רושם שלילי בפרט כשחושב שבעלת תשובה בת 38 תרצה אותו כבעל. אולם מצד שני המציאות טופחת לו על פניו: בסופו של דבר הוא מוכרח לבלוע את כבודו ולנסוע לנהריה (ורואה את נכדיו החמודים מהפרענק המשיחיסט), מוכרח גם לראות את בנו מבטל את השידוך שרקם עבורו ואף מסתגל לרעיון של אלמנה עם ילד עבורו, מוכרח להבין שהחמיץ הזדמנות לזוגיות כשדחה את עליזה וגם מוכרח להתעמת עם העובדה שאמו נפלה בגלל התעקשותו להפריע לשלוותה. הוא מרחם על גיטי ומנסה לדחוף לה כסף, בולע את כבודו ומגיע להחזיר את בנו הביתה מהמקלט שמצא ואף מתגלה כמורה לא רע כשמייעץ לבנו איך לחלק את הבננית…
סוף דבר יש עוד הרבה מה לדבר על זה, אשמח לתגובתך
יואל ידידי,
כמו על החיים, כך גם על אמנות טובה שמשקפת אותם ומדברת עליהם, אנחנו מתבוננים ומגיבים באופנים שונים, איש לפי דרכו וטעמו. ככה זה, פרצופינו ודעותינו אינם שווים.
תודה על תגובתך המפורטת שבה ביטאת את זווית המבט שלך על הסדרה. אני מצדי ביטאתי את הזווית שלי בדבריי, ולמרות ציפייתך לתגובתי אינני מרגיש שיש טעם לשוב ולדון בדברים.
אז שוב, תודה לך על דבריך ועל תגובתך, ולהשתמע 🙂