החלום ושברו

'שטיסל', כפי שהתחלתי לומר ברשימות הקודמות (הראשונה והשנייה), היא מלאכת מחשבת של ממש, שיש בה מעמקים ורבדים הסמויים מן העין. כוחה ויופייה הוא בשתיקתה, באיפוקה, במה שהיא טומנת בין השורות. היא איננה מגישה הכול לפתחנו על מגש של כסף, אלא קוראת לנו להתמסר לרמזיה ולפענח את סמליה וצפונותיה.

מילדות לבגרות

'שטיסל' היא סיפור של התבגרות. בעיקר עקיבא מתבגר, אבל גם שולם בגילו המופלג מתבגר, ולמעשה כל הדמויות עוברות מסע אישי שבסיומו אף אחד לא נשאר באותו מקום שבו היה בתחילה. הנה קווים בודדים על המוטיב של ילדות ובגרות בסדרה.

עקיבא מצטרף לאביו לטיול עם הילדים בגן החיות. אביו גוער בו על התרשלותו בהשגחה על הילדים, ומצווה עליו "ללכת בסוף השורה ולראות שאף אחד לא ייעלם, כולל אתה". עקיבא נתפס כילד, מצורף ומושווה אל הילדים שאביו מלמד. נבוך ומהסס הוא משתרך בשולי עדר הילדים הנוהר אחרי אביו.

בביקור הבא מגיע עקיבא לגן החיות לבדו, ובמהלכו מתרחש המפגש עם אלישבע. בנה של אלישבע, ישראל, מופתע לפגוש את 'הרב'ה עקיבא' בגן החיות. גן חיות הוא מקום לילדים, לא ל'מלמדים' נכבדים. עקיבא משתמש בשפה ילדית, גם מול תלמידו הצעיר: "ציירתי לי במחברת שלי, גם אני מצייר, בדיוק כמוך". הוא מוסר לתלמידו את מחברתו על מנת שיראה את ציוריו, והילד פוסק את פסוקו: "זה ממש מקצועי ויפה". לפנינו היפוך תפקידים סמלי: התלמיד הוא שמעניק ציון למורה.

סטירת הלחי שמעניק שולם לבנו מבטאת את היחס של שולם לעקיבא כאל ילד בכיתתו ב'חדר', שהוא מיישם כלפיו את גישתו החינוכית. אבל כדאי להקשיב גם לשיח המקדים, למשל הדיאלוג הבא: – "מה זה, אתה יודע? אני רוצה לשמוע את התשובה בקול". – "בננית". – "יפה מאד". כך בדיוק מדברים לילד בן חמש, לא לגבר בן עשרים וחמש. עקיבא הוא אולי ילד, אבל גם אביו חי את עולם ה'חדר' כל הזמן, ומשתמש בסגנונו כ'מלמד' גם מול בנו הבוגר. האירוניה כלפי שולם באה לידי ביטוי באמירתו לעקיבא: "אתה כבר ילד גדול, אותך כבר מאוחר לחנך". אבל מסתבר שמי שלא יכול לשנות בגילו את הרגליו המקובעים ואת תפיסות עולמו הוא דווקא שולם, האוחז באדיקות בסטירות כאמצעי חינוכי ואינו יכול לעכל שנשתנו הזמנים.

תהליך ההתבגרות של עקיבא מתבטא באופנים שונים, ובעיקר ביחסיו המשתנים והמורכבים עם אביו ועם דמות אמו. אבל גם למשל באופי הקשר שלו עם לייב פוקס, ה'אמן' ששוכר את שירותיו כ'צייר צללים'. במפגש הראשון של עקיבא עם לייב פוקס בחנותו, הלה מכריז בטון משועשע: "הילד הגיע". ובהמשך: "אי-אפשר להגיד שלילד הזה אין כשרון". הוא תוחב את שטרות הכסף לכיסו של עקיבא הפסיבי לחלוטין, שמצדו אין לו מילה וחצי מילה באשר לסכומים שהוא מקבל. בהמשך עקיבא הולך ומגבש עמידה עצמאית מול מעבידו הערמומי ולקראת הסוף הוא כבר יודע לדרוש את המגיע לו, עד שאפילו לייב פוקס חייב להודות בשפתו העקלקלה ש"אתה בנדיט לא קטן אתה".

שלח תשלח את האם

ההתאהבות של עקיבא באלישבע נובעת מחיפוש דמות אם. גם החיפוש הזה וההתפכחות ממנו, כואבת ומייסרת ככל שתהיה, קשורים במובהק לילדות ולהתבגרות. הנה כמה מן החוטים המקשרים במהלך הסדרה בין דמות האם המנוחה לדמותה של אלישבע.

המפגש הראשון של עקיבא עם אלישבע מתרחש כאשר היא עם בנה, וכאמור במהלכו הוא מעמיד עצמו באותו מישור עם הילד, כמבקש להיות ילד נוסף שלה. בהמשך הוא מתבונן באלישבע נפרדת מבנה בשער ה'חדר', מעתירה עליו חיבוקים ונשיקות. המחזה הזה שכה חסר לו נוגע עד נפשו, ואחריו הוא מברר אצל הילד "היכן אימא עובדת" ומגיע לסניף הבנק להציע לאלישבע פגישה.

אלישבע מגיעה לבית משפחת שטיסל בעיצומה של סעודת ה"יארצייט" של האם, כביכול כדי לשאול תנור מהגמ"ח שפתח עקיבא לזכר אמו. התנור המפיק חום הוא מוטיב סימבולי מובהק, ואלישבע נפרדת מעקיבא כשהיא מאמצת את התנור אל ליבה. הילד בקלטת ששולם מפעיל שר בקול צלול: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". תמה שנת האבל. הגיע זמן פרידה. שולם מתערב בקוצר רוח בשיחה המתרקמת בין עקיבא לאלישבע על מפתן הדלת, בדיוק כפי שניתק את הטלפון כדי למנוע מעקיבא הצעיר להתקשר מהישיבה לאמו, וכשם שבהמשך הוא ייקלע לשיחת טלפון של עקיבא ואלישבע וידרוש מעקיבא לסיימה ולפנות עבורו את הקו.

הפרידה הנפשית של עקיבא מאלישבע מתחילה להתרחש כשהוא ניגש לצייר אותה לאחר אירוסיהם, הפעם ככלה עטופה בלבן. היא הולכת להביא את שמלת הכלה, והוא נרדם וחולם על אימא. הליטוף של אימא בחלום משיק למגעה של אלישבע בהקיץ. הסימביוזה בין הדמויות מגיעה לביטוי חזותי מושלם. החלום קרוב מאי-פעם להגשמתו. אבל כאן, בקו התפר הזה, מתרחשת גם הנסירה, ההפרדה, הנחיתה. מכחולו של עקיבא מתחיל לשרטט קווים לדיוקנה של כלתו, והתוצאה, הביטו נא היטב, דומה מאוד לנר. זהו נר נשמה, נר של זיכרון ופרידה. הרגע שבו האהבה מבקשת להתממש הוא גם הרגע שבו עקיבא פורש מן הקירבה. שלח תשלח את האם.

המסע אל גן העדן האבוד

לוי יצחק, ה'כורך', הוא מהדמויות האניגמטיות בסדרה. הפרק שבו הוא יוצא למסע בעקבות אמו, בדחיפתו ובעידודו של עקיבא, נדמה במבט ראשון כתלוש מההקשר, ולא ברור כיצד הוא מקדם את העלילה. אכן, לאחר שמבינים את סיבת ההתקשרות של עקיבא לאלישבע בחיפוש דמות אם, סלולה הדרך להבנת תפקידו של לוי יצחק בעלילה.

 מכל הדמויות, לוי יצחק הוא המשכיל ובעל שאר הרוח ביותר. הוא קורא את כתביו של קירקגור, וגם את מי שעקיבא מכנה "המשורר הגרמני הזה". הוא דולה ומשקה מתורתם של חכמי האומות הללו לעקיבא, המביע מצדו עניין ופתיחות. אלא שבלוי יצחק מתקיים "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". וכידוע יש שהמכאוב קודם לדעת ודוחף אל הדעת. חייו של לוי יצחק טרגיים ומלאי בדידות. בילדותו הוא ננטש על ידי אמו בנסיבות לא ברורות, וגם בבגרותו הוא איננו מוצא את מקומו בעולם. המבוי הסתום מילדות מלווה אותו ללא מוצא. כמו קירקגור שהוא מצטט, הוא לא מסוגל וגם לא רוצה להיות מאושר. הידידות עם עקיבא היא מהקשרים העמוקים והמשמעותיים בחייו, ועקיבא הוא שותף אינטימי, אולי היחיד, לסיפורו. עקיבא דוחק בלוי יצחק ללכת לפגוש את אמו, שפרטיה וכתובתה ידועים לבנה העזוב.

ובכן: לוי יצחק הנטוש והנעזב מאמו, ועקיבא המתגעגע לאמו המנוחה שכבר לא תשוב ומבקש את אלישבע כתחליף אם, משתקפים זה בזה ומלמדים זה על זה. עקיבא יוצא מהבנק אחרי שהציע לאלישבע לבוא עמו לערב הכליזמרים, והוא אומר ללוי יצחק "עכשיו תורך", כשהכוונה להסכמתו של לוי יצחק ללכת אל אמו שלו. בסיומו של ערב הכליזמרים שאלישבע נעדרה ממנו (היא כמעט הולכת אבל נסוגה לאחר שבנה שואל אותה אם היא "הולכת לפגוש איש כדי להתחתן"), עקיבא דוחק שוב בלוי יצחק ללכת אל אמו, בנימוק ש"אני את אימא שלי כבר לא יכול לראות יותר".

יחד הם נוסעים, זוג היתומים המחפשים אחר אהבת האם האבודה. עקיבא בראש, לוי יצחק אחריו. עקיבא יוזם, לוי יצחק נגרר. עקיבא נמהר ולהוט, לוי יצחק מבין שזהו מסע חסר תוחלת, שבסופו אורבים השיגעון ואובדן השפיות. "מה זה ייתן לי? היא תוכל להחזיר לי משהו? שום דבר היא כבר לא תוכל להחזיר". לוי יצחק יודע: מה שנלקח לא ישוב, מה שלא ניתן בילדות לא יוחזר עוד.

הם נוקשים בדלת, וכשהיא נפתחת עקיבא מציג את בקשתם: "אנחנו אוספים כסף בשביל ילדים יתומים. מהבוקר אנחנו על הרגליים, לא הכנסנו לפה שום דבר. אולי אפשר להיכנס אצלכם, לטעום משהו". בית אנחנו מבקשים בעולם. מקום להניח בו את נפשנו העייפה ועצמותינו הדואבות. הלא פרוס לרעב לחמך ויתומים עזובים תביא בית. אבל בפנים, בתוך הבית, לא מתחולל דבר. בן לא נופל על צווארי אמו. שערי גן העדן האבוד לא נפתחים לרווחה. הבור לא מתמלא מחולייתו. רק עיניו של לוי יצחק תועות בחלל, מחפשות את דרכן בעולם אטום ומנוכר, עד שלבו כורע תחת עומס הכאב.

אז מי כאן המשוגע ומיהו שפוי, גם האח בבית החולים הפסיכיאטרי מתבלבל. האם עקיבא, שמתמכר לאהבה בלתי אפשרית, שבורא בדמיונו את אמו המנוחה בדמותה של אלישבע, שדוחק בלוי יצחק לצאת למסע מסוכן וחסר תכלית, הוא השפוי מבין השניים? והאם לוי יצחק, שמאשפז את עצמו בהחלטה ריבונית ומודעת, שמכיר ויודע את נפשו ואת מכאוביה, הוא המשוגע?

מנגד תראה את הארץ

'שטיסל' מספרת על חלומות ושברם, על געגועים שאינם יכולים להתממש, על אהבות שנועדו להיות תלויות בין שמים לארץ, על חיינו ההולכים ושבים בין חלום להקיץ, בין דמיון למציאות. הסבתא מלכה מתמכרת למסך הטלוויזיה, עד שהגבולות בין מציאות לדמיון הולכים ונעלמים אצלה. גיבורי סדרות בדיוניות הופכים לדמויות חיות ואמתיות, לצד בעלה המנוח שהיא חוגגת לו מסיבת נישואין ומתקנת עבורו את השרוולים בסוודר. "אנחנו עדיין זוג, הוא שומר לי מקום על ידו בגן עדן", היא אומרת, ומזמינה מנכדיה מסיבת הפתעה, הפתעה מושלמת שכולה פרי יזמתה ותכנונה. מה רע בדמיון כשהוא משמח ליבו של אדם, מרפד את אחרית ימיו, מעניק להם הילה של חלום. כשהחיים הופכים קשים מדי, כשהם הולכים וסובבים סביב הדייסות המוגשות בבית האבות, הדמיון הוא מפלט קסום ומסך הטלוויזיה הוא עיר מקלט. תאמרו מה שתאמרו, הסבתא מלכה מצליחה גם להגשים חלומות. בסוף כולם מתייצבים למסיבת ההפתעה שלה, איש לא נעדר.

אבל התמכרות לדמיון היא פריבילגיה של שחר החיים, או לחילופין של ימי השיבה והדמדומים. ילדים חולמים על עצי ממתקים, וזקנים מצפים לפגוש את אהוביהם בעולם הבא. בעולם האמתי, היכן שעול החיים מוטל על הצוואר, ציורים נועדו למוזיאון, ודינם של חלומות לרחף בחלל. סאשה מאוהב בשכנתו שאת קולה הוא שומע השכם והערב מעבר לקיר. היא יוצאת ובאה, הולכת וחוזרת, וקולה עושה לו משהו בלב. אהבה אילמת היא זו, באין אומר ודברים. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. הדוד ישכר הבודד והערירי יושב בדוכן הפיס ומוכר חלומות לכל דכפין, אבל חלומותיו שלו מלאים אימה וצעקה. המזל לא מאיר לו פנים. ובחלומותיה של אלישבע הגברים המתים הם אורחים של קבע, משסעים את נפשה המותשת, נלחמים על נשמתה כבזירת קרב.

גיטי מבקשת גם היא להתבצר מאחורי חומות הדמיון, להתמכר לחלום. מה היה שם בארגנטינה הרחוקה, אנה הלך ליפא, עם מי בילה את לילותיו. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע, ואולי מוטב שכך. מה חפץ באמת שמטלטלת את קורות בתינו, שמאיימת לטרוף את סירת חיינו הרעועה. "כל מה שסיפרתי לך על אבא, הכל היה חלום", היא אומרת לבתה, ומנסה את כוחה גם עם ליפא: "זה רק חלום מוזר שחלמת, חלום רע". ואולי היא צודקת גיטי, שהלא מה הם חיינו כולם, אבק פורח וחלום יעוף, צל עובר וענן כלה. וכשבחוץ סוערות הרוחות, מוטב אולי להתכנס לבועה אישית, לשרטט מציאות תוצרת בית, להתעלם ממה שלא ראינו בעינינו. קשים הם תעתועי החיים ותהפוכותיהם, כבד עלינו משא המציאות, כורעים אנחנו תחת נטל העובדות. אבל הדמיון הוא משענת קנה רצוץ, וגם להדחקה יש מחיר יקר. ברגע אחד הכול מתפרץ, וחומות ההכחשה קורסות בקול רעש גדול.

טלוויזיה של מעלה

ברגעי הסיום של הסדרה, מתכנסת תמונתם של שולם ועקיבא אל מסך הטלוויזיה, המוצב במעונם השמימי של בובע מלכה ובעלה המנוח. רוצה לומר: כאן בעולם הזה אנו נקרעים בין הישן לחדש, בין הפנים לחוץ, בין ה'צאינה וראינה' וה'תהלים' למסך הטלוויזיה. אבל שם למעלה הכול שלם, הכול הרמוני, אין פרץ ואין יוצאת. הטלוויזיה משתלבת בארון הספרים היהודי, לצד הגביעים, הפמוטים וכלי הקודש.

על מסכינו שלנו אנו רואים את היפים והאמיצים, שאולי אינם יפים ואינם אמיצים. מה רואים למעלה, על המסך השמימי. שם רואים אותנו, את משברינו ולבטינו, אהבותינו וקשיינו. מישהו דואג לנו שם למעלה, מישהו שומע אותנו, מישהו מקשיב לנו. לא יתומים אנחנו, לא בודדים בעולם מנוכר וחסר פשר. אבותינו ואמותינו לא באמת נטשו אותנו. ממקומם הם צופים בנו, עוקבים אחר עלילותינו ומעשינו.

אבל היכן אנחנו רואים את השמים הללו אם לא בחלומותינו שלנו, כאן על האדמה הזאת. חלומות הפוקדים אותנו באישון ליל, וחלומות שאנו יוצרים ומעצבים במו ידינו. שהלא גם הסבתא והסבא, בדיוק כמו הבן והנכד לפניהם, הם תמונה נעה על מסכינו, יצירי רוחנו, שחקנים על במת החלומות והדמיון של האדם המודרני.

מטוסים בשמיים

גבוה גבוה טסים המטוסים בשמים, חולפים מעלינו בקול רעש גדול, ממריאים אל-על, נוגעים בשחקים, מציירים שובל של גאווה וזקיפות ועצמאות. ואנחנו כאן למטה, נצמדים לחלונות בתינו הקטנים, נושאים עיניים מצועפות בכמיהה, יודעים שלעולם לא נגיע, שהשמים רחוקים רחוקים. אבל מה אנחנו ומה חיינו ללא המבט כלפי מעלה, ללא החלום שנושא אותנו על כפיו, ללא התקווה לימים האחרים. ולפעמים, לרגע, חלון נפתח, ופירורי החסד מורעפים עלינו ממרומים.

_________________________

.

________________________

'דיוקנה של גבריות במשבר' – רשימה ראשונה על 'שטיסל'

'פיקטשר יפה, מלא יידישקייט' – רשימה שנייה על 'שטיסל'

3 מחשבות על “החלום ושברו

  1. התרגשתי נורא מהניתוח עם הקשר והפרידה מהאימהות בסדרה…והשיר הזה שצירפת… כל כך מתאים פה, כל כך מתאים להלך רוחי עכשיו, כל כך שובר לב…
    אהבתי את פסקת הסיום! 🙂
    איזה כייף שאתה לא נותן לשכוח את "שטיסל"… 😉

  2. ניתוח מעמיק ונפלא. כמה טוב שיש גם טלויזיה איכותית, סדרות שאפשר לנתח כמו שירה משובחת. נוגע ללב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s