החלום ושברו

'שטיסל', כפי שהתחלתי לומר ברשימות הקודמות (הראשונה והשנייה), היא מלאכת מחשבת של ממש, שיש בה מעמקים ורבדים הסמויים מן העין. כוחה ויופייה הוא בשתיקתה, באיפוקה, במה שהיא טומנת בין השורות. היא איננה מגישה הכול לפתחנו על מגש של כסף, אלא קוראת לנו להתמסר לרמזיה ולפענח את סמליה וצפונותיה.

מילדות לבגרות

'שטיסל' היא סיפור של התבגרות. בעיקר עקיבא מתבגר, אבל גם שולם בגילו המופלג מתבגר, ולמעשה כל הדמויות עוברות מסע אישי שבסיומו אף אחד לא נשאר באותו מקום שבו היה בתחילה. הנה קווים בודדים על המוטיב של ילדות ובגרות בסדרה.

עקיבא מצטרף לאביו לטיול עם הילדים בגן החיות. אביו גוער בו על התרשלותו בהשגחה על הילדים, ומצווה עליו "ללכת בסוף השורה ולראות שאף אחד לא ייעלם, כולל אתה". עקיבא נתפס כילד, מצורף ומושווה אל הילדים שאביו מלמד. נבוך ומהסס הוא משתרך בשולי עדר הילדים הנוהר אחרי אביו.

בביקור הבא מגיע עקיבא לגן החיות לבדו, ובמהלכו מתרחש המפגש עם אלישבע. בנה של אלישבע, ישראל, מופתע לפגוש את 'הרב'ה עקיבא' בגן החיות. גן חיות הוא מקום לילדים, לא ל'מלמדים' נכבדים. עקיבא משתמש בשפה ילדית, גם מול תלמידו הצעיר: "ציירתי לי במחברת שלי, גם אני מצייר, בדיוק כמוך". הוא מוסר לתלמידו את מחברתו על מנת שיראה את ציוריו, והילד פוסק את פסוקו: "זה ממש מקצועי ויפה". לפנינו היפוך תפקידים סמלי: התלמיד הוא שמעניק ציון למורה.

סטירת הלחי שמעניק שולם לבנו מבטאת את היחס של שולם לעקיבא כאל ילד בכיתתו ב'חדר', שהוא מיישם כלפיו את גישתו החינוכית. אבל כדאי להקשיב גם לשיח המקדים, למשל הדיאלוג הבא: – "מה זה, אתה יודע? אני רוצה לשמוע את התשובה בקול". – "בננית". – "יפה מאד". כך בדיוק מדברים לילד בן חמש, לא לגבר בן עשרים וחמש. עקיבא הוא אולי ילד, אבל גם אביו חי את עולם ה'חדר' כל הזמן, ומשתמש בסגנונו כ'מלמד' גם מול בנו הבוגר. האירוניה כלפי שולם באה לידי ביטוי באמירתו לעקיבא: "אתה כבר ילד גדול, אותך כבר מאוחר לחנך". אבל מסתבר שמי שלא יכול לשנות בגילו את הרגליו המקובעים ואת תפיסות עולמו הוא דווקא שולם, האוחז באדיקות בסטירות כאמצעי חינוכי ואינו יכול לעכל שנשתנו הזמנים.

תהליך ההתבגרות של עקיבא מתבטא באופנים שונים, ובעיקר ביחסיו המשתנים והמורכבים עם אביו ועם דמות אמו. אבל גם למשל באופי הקשר שלו עם לייב פוקס, ה'אמן' ששוכר את שירותיו כ'צייר צללים'. במפגש הראשון של עקיבא עם לייב פוקס בחנותו, הלה מכריז בטון משועשע: "הילד הגיע". ובהמשך: "אי-אפשר להגיד שלילד הזה אין כשרון". הוא תוחב את שטרות הכסף לכיסו של עקיבא הפסיבי לחלוטין, שמצדו אין לו מילה וחצי מילה באשר לסכומים שהוא מקבל. בהמשך עקיבא הולך ומגבש עמידה עצמאית מול מעבידו הערמומי ולקראת הסוף הוא כבר יודע לדרוש את המגיע לו, עד שאפילו לייב פוקס חייב להודות בשפתו העקלקלה ש"אתה בנדיט לא קטן אתה".

שלח תשלח את האם

ההתאהבות של עקיבא באלישבע נובעת מחיפוש דמות אם. גם החיפוש הזה וההתפכחות ממנו, כואבת ומייסרת ככל שתהיה, קשורים במובהק לילדות ולהתבגרות. הנה כמה מן החוטים המקשרים במהלך הסדרה בין דמות האם המנוחה לדמותה של אלישבע.

המפגש הראשון של עקיבא עם אלישבע מתרחש כאשר היא עם בנה, וכאמור במהלכו הוא מעמיד עצמו באותו מישור עם הילד, כמבקש להיות ילד נוסף שלה. בהמשך הוא מתבונן באלישבע נפרדת מבנה בשער ה'חדר', מעתירה עליו חיבוקים ונשיקות. המחזה הזה שכה חסר לו נוגע עד נפשו, ואחריו הוא מברר אצל הילד "היכן אימא עובדת" ומגיע לסניף הבנק להציע לאלישבע פגישה.

אלישבע מגיעה לבית משפחת שטיסל בעיצומה של סעודת ה"יארצייט" של האם, כביכול כדי לשאול תנור מהגמ"ח שפתח עקיבא לזכר אמו. התנור המפיק חום הוא מוטיב סימבולי מובהק, ואלישבע נפרדת מעקיבא כשהיא מאמצת את התנור אל ליבה. הילד בקלטת ששולם מפעיל שר בקול צלול: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". תמה שנת האבל. הגיע זמן פרידה. שולם מתערב בקוצר רוח בשיחה המתרקמת בין עקיבא לאלישבע על מפתן הדלת, בדיוק כפי שניתק את הטלפון כדי למנוע מעקיבא הצעיר להתקשר מהישיבה לאמו, וכשם שבהמשך הוא ייקלע לשיחת טלפון של עקיבא ואלישבע וידרוש מעקיבא לסיימה ולפנות עבורו את הקו.

הפרידה הנפשית של עקיבא מאלישבע מתחילה להתרחש כשהוא ניגש לצייר אותה לאחר אירוסיהם, הפעם ככלה עטופה בלבן. היא הולכת להביא את שמלת הכלה, והוא נרדם וחולם על אימא. הליטוף של אימא בחלום משיק למגעה של אלישבע בהקיץ. הסימביוזה בין הדמויות מגיעה לביטוי חזותי מושלם. החלום קרוב מאי-פעם להגשמתו. אבל כאן, בקו התפר הזה, מתרחשת גם הנסירה, ההפרדה, הנחיתה. מכחולו של עקיבא מתחיל לשרטט קווים לדיוקנה של כלתו, והתוצאה, הביטו נא היטב, דומה מאוד לנר. זהו נר נשמה, נר של זיכרון ופרידה. הרגע שבו האהבה מבקשת להתממש הוא גם הרגע שבו עקיבא פורש מן הקירבה. שלח תשלח את האם.

המסע אל גן העדן האבוד

לוי יצחק, ה'כורך', הוא מהדמויות האניגמטיות בסדרה. הפרק שבו הוא יוצא למסע בעקבות אמו, בדחיפתו ובעידודו של עקיבא, נדמה במבט ראשון כתלוש מההקשר, ולא ברור כיצד הוא מקדם את העלילה. אכן, לאחר שמבינים את סיבת ההתקשרות של עקיבא לאלישבע בחיפוש דמות אם, סלולה הדרך להבנת תפקידו של לוי יצחק בעלילה.

 מכל הדמויות, לוי יצחק הוא המשכיל ובעל שאר הרוח ביותר. הוא קורא את כתביו של קירקגור, וגם את מי שעקיבא מכנה "המשורר הגרמני הזה". הוא דולה ומשקה מתורתם של חכמי האומות הללו לעקיבא, המביע מצדו עניין ופתיחות. אלא שבלוי יצחק מתקיים "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". וכידוע יש שהמכאוב קודם לדעת ודוחף אל הדעת. חייו של לוי יצחק טרגיים ומלאי בדידות. בילדותו הוא ננטש על ידי אמו בנסיבות לא ברורות, וגם בבגרותו הוא איננו מוצא את מקומו בעולם. המבוי הסתום מילדות מלווה אותו ללא מוצא. כמו קירקגור שהוא מצטט, הוא לא מסוגל וגם לא רוצה להיות מאושר. הידידות עם עקיבא היא מהקשרים העמוקים והמשמעותיים בחייו, ועקיבא הוא שותף אינטימי, אולי היחיד, לסיפורו. עקיבא דוחק בלוי יצחק ללכת לפגוש את אמו, שפרטיה וכתובתה ידועים לבנה העזוב.

ובכן: לוי יצחק הנטוש והנעזב מאמו, ועקיבא המתגעגע לאמו המנוחה שכבר לא תשוב ומבקש את אלישבע כתחליף אם, משתקפים זה בזה ומלמדים זה על זה. עקיבא יוצא מהבנק אחרי שהציע לאלישבע לבוא עמו לערב הכליזמרים, והוא אומר ללוי יצחק "עכשיו תורך", כשהכוונה להסכמתו של לוי יצחק ללכת אל אמו שלו. בסיומו של ערב הכליזמרים שאלישבע נעדרה ממנו (היא כמעט הולכת אבל נסוגה לאחר שבנה שואל אותה אם היא "הולכת לפגוש איש כדי להתחתן"), עקיבא דוחק שוב בלוי יצחק ללכת אל אמו, בנימוק ש"אני את אימא שלי כבר לא יכול לראות יותר".

יחד הם נוסעים, זוג היתומים המחפשים אחר אהבת האם האבודה. עקיבא בראש, לוי יצחק אחריו. עקיבא יוזם, לוי יצחק נגרר. עקיבא נמהר ולהוט, לוי יצחק מבין שזהו מסע חסר תוחלת, שבסופו אורבים השיגעון ואובדן השפיות. "מה זה ייתן לי? היא תוכל להחזיר לי משהו? שום דבר היא כבר לא תוכל להחזיר". לוי יצחק יודע: מה שנלקח לא ישוב, מה שלא ניתן בילדות לא יוחזר עוד.

הם נוקשים בדלת, וכשהיא נפתחת עקיבא מציג את בקשתם: "אנחנו אוספים כסף בשביל ילדים יתומים. מהבוקר אנחנו על הרגליים, לא הכנסנו לפה שום דבר. אולי אפשר להיכנס אצלכם, לטעום משהו". בית אנחנו מבקשים בעולם. מקום להניח בו את נפשנו העייפה ועצמותינו הדואבות. הלא פרוס לרעב לחמך ויתומים עזובים תביא בית. אבל בפנים, בתוך הבית, לא מתחולל דבר. בן לא נופל על צווארי אמו. שערי גן העדן האבוד לא נפתחים לרווחה. הבור לא מתמלא מחולייתו. רק עיניו של לוי יצחק תועות בחלל, מחפשות את דרכן בעולם אטום ומנוכר, עד שלבו כורע תחת עומס הכאב.

אז מי כאן המשוגע ומיהו שפוי, גם האח בבית החולים הפסיכיאטרי מתבלבל. האם עקיבא, שמתמכר לאהבה בלתי אפשרית, שבורא בדמיונו את אמו המנוחה בדמותה של אלישבע, שדוחק בלוי יצחק לצאת למסע מסוכן וחסר תכלית, הוא השפוי מבין השניים? והאם לוי יצחק, שמאשפז את עצמו בהחלטה ריבונית ומודעת, שמכיר ויודע את נפשו ואת מכאוביה, הוא המשוגע?

מנגד תראה את הארץ

'שטיסל' מספרת על חלומות ושברם, על געגועים שאינם יכולים להתממש, על אהבות שנועדו להיות תלויות בין שמים לארץ, על חיינו ההולכים ושבים בין חלום להקיץ, בין דמיון למציאות. הסבתא מלכה מתמכרת למסך הטלוויזיה, עד שהגבולות בין מציאות לדמיון הולכים ונעלמים אצלה. גיבורי סדרות בדיוניות הופכים לדמויות חיות ואמתיות, לצד בעלה המנוח שהיא חוגגת לו מסיבת נישואין ומתקנת עבורו את השרוולים בסוודר. "אנחנו עדיין זוג, הוא שומר לי מקום על ידו בגן עדן", היא אומרת, ומזמינה מנכדיה מסיבת הפתעה, הפתעה מושלמת שכולה פרי יזמתה ותכנונה. מה רע בדמיון כשהוא משמח ליבו של אדם, מרפד את אחרית ימיו, מעניק להם הילה של חלום. כשהחיים הופכים קשים מדי, כשהם הולכים וסובבים סביב הדייסות המוגשות בבית האבות, הדמיון הוא מפלט קסום ומסך הטלוויזיה הוא עיר מקלט. תאמרו מה שתאמרו, הסבתא מלכה מצליחה גם להגשים חלומות. בסוף כולם מתייצבים למסיבת ההפתעה שלה, איש לא נעדר.

אבל התמכרות לדמיון היא פריבילגיה של שחר החיים, או לחילופין של ימי השיבה והדמדומים. ילדים חולמים על עצי ממתקים, וזקנים מצפים לפגוש את אהוביהם בעולם הבא. בעולם האמתי, היכן שעול החיים מוטל על הצוואר, ציורים נועדו למוזיאון, ודינם של חלומות לרחף בחלל. סאשה מאוהב בשכנתו שאת קולה הוא שומע השכם והערב מעבר לקיר. היא יוצאת ובאה, הולכת וחוזרת, וקולה עושה לו משהו בלב. אהבה אילמת היא זו, באין אומר ודברים. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. הדוד ישכר הבודד והערירי יושב בדוכן הפיס ומוכר חלומות לכל דכפין, אבל חלומותיו שלו מלאים אימה וצעקה. המזל לא מאיר לו פנים. ובחלומותיה של אלישבע הגברים המתים הם אורחים של קבע, משסעים את נפשה המותשת, נלחמים על נשמתה כבזירת קרב.

גיטי מבקשת גם היא להתבצר מאחורי חומות הדמיון, להתמכר לחלום. מה היה שם בארגנטינה הרחוקה, אנה הלך ליפא, עם מי בילה את לילותיו. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע, ואולי מוטב שכך. מה חפץ באמת שמטלטלת את קורות בתינו, שמאיימת לטרוף את סירת חיינו הרעועה. "כל מה שסיפרתי לך על אבא, הכל היה חלום", היא אומרת לבתה, ומנסה את כוחה גם עם ליפא: "זה רק חלום מוזר שחלמת, חלום רע". ואולי היא צודקת גיטי, שהלא מה הם חיינו כולם, אבק פורח וחלום יעוף, צל עובר וענן כלה. וכשבחוץ סוערות הרוחות, מוטב אולי להתכנס לבועה אישית, לשרטט מציאות תוצרת בית, להתעלם ממה שלא ראינו בעינינו. קשים הם תעתועי החיים ותהפוכותיהם, כבד עלינו משא המציאות, כורעים אנחנו תחת נטל העובדות. אבל הדמיון הוא משענת קנה רצוץ, וגם להדחקה יש מחיר יקר. ברגע אחד הכול מתפרץ, וחומות ההכחשה קורסות בקול רעש גדול.

טלוויזיה של מעלה

ברגעי הסיום של הסדרה, מתכנסת תמונתם של שולם ועקיבא אל מסך הטלוויזיה, המוצב במעונם השמימי של בובע מלכה ובעלה המנוח. רוצה לומר: כאן בעולם הזה אנו נקרעים בין הישן לחדש, בין הפנים לחוץ, בין ה'צאינה וראינה' וה'תהלים' למסך הטלוויזיה. אבל שם למעלה הכול שלם, הכול הרמוני, אין פרץ ואין יוצאת. הטלוויזיה משתלבת בארון הספרים היהודי, לצד הגביעים, הפמוטים וכלי הקודש.

על מסכינו שלנו אנו רואים את היפים והאמיצים, שאולי אינם יפים ואינם אמיצים. מה רואים למעלה, על המסך השמימי. שם רואים אותנו, את משברינו ולבטינו, אהבותינו וקשיינו. מישהו דואג לנו שם למעלה, מישהו שומע אותנו, מישהו מקשיב לנו. לא יתומים אנחנו, לא בודדים בעולם מנוכר וחסר פשר. אבותינו ואמותינו לא באמת נטשו אותנו. ממקומם הם צופים בנו, עוקבים אחר עלילותינו ומעשינו.

אבל היכן אנחנו רואים את השמים הללו אם לא בחלומותינו שלנו, כאן על האדמה הזאת. חלומות הפוקדים אותנו באישון ליל, וחלומות שאנו יוצרים ומעצבים במו ידינו. שהלא גם הסבתא והסבא, בדיוק כמו הבן והנכד לפניהם, הם תמונה נעה על מסכינו, יצירי רוחנו, שחקנים על במת החלומות והדמיון של האדם המודרני.

מטוסים בשמיים

גבוה גבוה טסים המטוסים בשמים, חולפים מעלינו בקול רעש גדול, ממריאים אל-על, נוגעים בשחקים, מציירים שובל של גאווה וזקיפות ועצמאות. ואנחנו כאן למטה, נצמדים לחלונות בתינו הקטנים, נושאים עיניים מצועפות בכמיהה, יודעים שלעולם לא נגיע, שהשמים רחוקים רחוקים. אבל מה אנחנו ומה חיינו ללא המבט כלפי מעלה, ללא החלום שנושא אותנו על כפיו, ללא התקווה לימים האחרים. ולפעמים, לרגע, חלון נפתח, ופירורי החסד מורעפים עלינו ממרומים.

_________________________

.

________________________

'דיוקנה של גבריות במשבר' – רשימה ראשונה על 'שטיסל'

'פיקטשר יפה, מלא יידישקייט' – רשימה שנייה על 'שטיסל'

פיקטשר יפה, מלא יידישקייט

פער בין אמירות למעשים ובין פאתוס נמלץ להתנהגות בפועל, הוא בוודאי תופעה אנושית מוכרת, חוצת מגזרים וקהילות. בכל זאת נדמה, שבחברה שיש בה ריבוי נורמות מוצהרות ותווי-תקן רשמיים, ניגודים כאלה רבים יותר, וריקנותן של המליצות החסודות צפה ועולה ביתר שאת. ככל שמבקשים להתהדר בבגדי יקר ומלכות הגדולים ממידת לובשם, כך הפער וחוסר ההתאמה מזדקרים ובולטים לעין.

הסדרה 'שטיסל' שבה ומצביעה על קלישאות נטולות כיסוי, ועל הדיבור הרם שאין מאחוריו דבר. היא מציידת אותנו במידה של חשדנות וספקנות כלפי מילים גבוהות, ובקורטוב של ציניות בריאה מול לשון מדברת גדולות.

הנה, כמנת-פתיחה, שורה של ניגודים כאלה במהלך הסדרה: שולם משבח בניחום אבלים אצל משפחת חשין את התנגדותו של המנוח ל'דעות קדומות', אבל הוא עצמו עמוס בדעות קדומות כלפי כל העולם ואשתו: בעלי-תשובה, חב"דניקים ואחרון לא חביב – 'פרנקים'; שולם מצהיר באבירות באזני אלמנתו של רב'ה חשין: "אל תהססו לבקש עזרה" – אבל  דווקא הוא זה שנזקק ומקבל עזרה בדמות ארוחות חמות מעשה ידיה של גברת חשין; רבעצן ערבליך, שבחדרה יש מכשיר טלוויזיה, מטיפה ל'קנאות' האוסרת להביט במטס הציוני, מה שלא מפריע לה להשתמש במילים גסות ולהדיף קנאה וחמיצות, כמו גם לנסות לרמות את גיטי בהמרת הדולרים; שולם עצמו המציץ במטס למרות שאסר זאת על תלמידיו, איסור שנועד לשוות לו מעמד ותקיפות כמנהל ה'חדר', אך מקורו של האיסור וגם המשל שהוא משווק בהתלהבות על הסיגריה המוצתת מספר התורה הבוער הם מפיה מפיק המרגליות של רבעצן ערבליך; שולם נוהג ברוחב-לב בנוכחות מחותנו ומציע להכפיל על חשבונו את מספר המנות בחתונתו של עקיבא, תוך שהוא מנמק זאת בצורך לפתוח את לבם של האורחים להשתתף בשמחתו, אבל לעליזה הוא אומר את האמת: "האוכל הזה מיותר והולך לפח, הייתי נותן להם תה וביסקוויטים"; ונהג המונית שמכריז "שש-עשרה שקל, בלי רדיו", רגע לאחר ששיגר הערה חמדנית לאלישבע.

דיבור נמלץ ורחוק מצרכי המציאות מאפיין את דמותו של צבי אריה, האח הגדול השוקד על תלמודו ב'כולל'. את האספה המשפחתית המתכנסת לקראת חתונתו של עקיבא כדי למצוא פתרון לבדידותו של האב הוא פותח בדברי תורה ובפסוקים, משל הוא מוסר 'חבורה' בכולל עכשיו, עד שאחותו גיטי נוטלת את המושכות וניגשת ישר לעניין. את ציפייתו למשרה תורנית הוא מנמק, אפילו באזני אשתו, בדיבור מלאכותי על "להשפיע ולתת לאחרים מכל מה שלמדתי". על שאיפה לגיטימית למעמד חברתי, וכמובן הצורך הכלכלי הדוחק, לא מתאים כביכול לדבר.

עליזה מספרת לשולם על האסקימוסים ששולחים את הוריהם למות לבד בחושך, בשלג הקר. שולם מגיב: "אכזריים הגויים האלה, אין להם טיפת רחמנות". אבל לאחר שהנכד צבי אריה מנתק את התקע ומשבש את פעולת מכשיר הטלוויזיה, הבובע מלכה היא שיושבת לבד בחושך, מול ה'שלג' שעל המרקע (הבחנתה של חיותה דויטש). עקיבא המגורש מבית אביו מוצא מקום לינה בחדר צדדי בבית הכנסת, בשכנות לעובד הזר. הגוי הזה, שכאן מכנים אותו 'הגולם', דווקא מקיים קשר טוב ופתוח עם אביו, עמו הוא משוחח ברוח טובה ובצחוק גדול.

"תפילות והשתדלות"

סדרת טלוויזיה איננה מסה תיאולוגית. אבל בדרכיה שלה, 'שטיסל' תוקעת מחטים דקים של אירוניה בדיבור דתי ריק וחלול. השדכן קניגסברג מקבל את פניו של עקיבא בסיסמתו הקבועה כשהעניינים מסתדרים לשביעות רצונו: "אה, איזו השגחה". זוהי אמירה ריקה ושגורה, כמצוות אנשים מלומדה, שנועדה בעיקר לשרת את מטרותיו של אומרה, שהלא עכשיו כשההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה זימנה את עקיבא למחיצתו של קניגסברג בדיוק ברגע הנכון, עקיבא חייב כביכול להטות אזנו להצעותיו של קניגסברג. ה'השגחה' מקבלת משקל אחר, כשהשדכן המפולפל מייעץ לעקיבא לסגת מהשידוך לאלישבע: "אתה יודע מה קרה למי שטעם מהשניצל הזה? מיתות משונות פה-פה-פה שלא נדע מצרות". נישואין לאשה שבעליה הקודמים מתו עשויים לגזור באופן דטרמיניסטי מוות גם על הבעל השלישי. מסתבר שיש כוחות חזקים מה'השגחה'.

הדיבור על 'השגחה' הופך לגרוטסקה של ממש בפיו של שולם, כשהתקף הלב והמוות של עמיתו הרב'ה חשין משתלבים בתכניותיו לקדם את עקיבא כמלמד ב'חדר'. אלוהים פשוט עובד אצלו. השימוש במושג ה'השגחה' מבטא כאן חוסר-רגישות משווע ואגוצנטריות ילדותית המשוכנעת שהעולם סובב סביבה.

המנהל וסרשטיין שנדרש להתמודד עם תמיהתו של שולם על משכורתו המקוצצת אומר ש"צריך הרבה תפילות והשתדלות". בריחה אל קלישאה חסודה היא תמיד מוצא נוח יותר מאמירת האמת. וכי מי זה יחלוק על הצורך ב'תפילות והשתדלות', לא רק כשיש קשיים בפרנסה אלא בכל עת, שהלא מאמינים בני מאמינים אנחנו, ונושאים עינינו למרום תמיד. וסרשטיין כמובן יודע את האמת: 'תפילות והשתדלות' הן לא בדיוק העניין כאן. אלא ששולם מרים את הכפפה שווסרשטיין מושיט לו, ומוביל את תלמידיו ל'עצרת תפילה ומחאה' מול חדר המנהל, במעין הפגנה ירושלמית של תינוקות של בית רבן. גם הוא, מסתבר, יודע לעשות שימוש ב'תפילות והשתדלות' לצרכיו שלו. כך נחשף האופן שבו מונחים דתיים צדקניים הם קלישאות ריקות שאין מאחוריהן דבר, ומשמשים בעיקר כסות שקופה לשיפור עמדות.

דיון תיאולוגי בזעיר-אנפין מתקיים בין שולם לרעייתו דבורה השוכבת על ערש דווי, כשכבר ברור שאלו ימיה האחרונים. עכשיו, לקראת הסוף, היא מישירה מבט אל המציאות כפי שהיא, ומרשה לעצמה לדבר בכנות מפתיעה: "הקבר לא עזר, גם התפילות לא עזרו". שולם עונה לה במשפטים חבוטים ונדושים: "מה אנחנו יודעים, שום תפילה לא חוזרת ריקם". אבל דבורה כבר לא רוצה קברים ולא תפילות. עכשיו היא רוצה מקופלת. אכול ושתה כי מחר נמות.

חוקים כמו חול

אירוניה עמוקה ומתוחכמת גלומה בסצנה צדדית לכאורה, בפגישה של עקיבא עם הבחורה הראשונה, זו ששמה פרקוביץ'. עקיבא פותח את השיחה ואומר לבת-שיחו שכבר זמן רב הוא לא פגש בחורה והוא כבר שכח את ה'חוקים' – מה אומרים ובאיזה סדר. "חוקים?" היא שואלת. "אני לא חושבת שיש חוקים". אבל ראו זה פלא, בהמשך השיחה היא מתנהלת בדיוק לפי אותם 'חוקים' שהיא מתיימרת לבטל את קיומם או לפחות להימצא מעליהם. היא מופתעת לשמוע שעקיבא יתום מאם, ובעיקר מכך שלא שמעה על זה: "מוזר, זה פשוט דבר שאומרים". ההתייחסות לחריגה מהחוקים באה במקום הבעת צער והשתתפות אנושית פשוטה, שמשום מה לא עולים בדעתה. היא ממשיכה ושואלת בדיוק לפי הספר: "מה אתה מתכנן לעשות אחרי החתונה", ולא ממש נענית להומור של עקיבא בתשובתו. היא מפנה אליו את הכדור בהתאם לאיזה סדר מדומיין – "עכשיו תורך לשאול אותי שאלות", ובמין דיבור נדוש, אופייני לנערת סמינר מצויה, היא רוצה לראות את מחברת הציורים שעקיבא מחזיק בידו, "רק אם זה לא חדר"ג". מה נאמר ומה נדבר, קודקס שלם יש פה, לא סתם חוקים. היומרה הריקה לפתיחות ולגמישות מחפה על היצמדות נוקשה למוסכמות החברתיות.

ניפוץ מוחלט של החוקים מתרחש בסיום השיחה דווקא על ידי עקיבא, שאומר לה כי יהיה עליהם לגור יחד עם אביו, "עד מאה ועשרים". זוהי דרכו העקיפה להוריד מהפרק את הנערה הנדושה והשבלונית.

הכל בסדר, חסדי השם

הסודות של משפחת שטיסל הולכים ועולים על גדותיהם. שולם חוזר מהבדיקה אצל הרופא ומתקשר לגיטי לשאול בשלומה. הוא מסתיר מבתו את מיחושי הלב, והיא מסתירה ממנו את נטישתו של ליפא, שאיננו עובד ביהלומים ואיננו שולח לה כסף כמו שהיא מספרת לכולם. עכשיו הם משוחחים. זהו נשף מסיכות מושלם, שאלוהים הוא שחקן ראשי בו. מה שלומך גיטי, אני בסדר אבא ברוך השם, ומה שלום הילדים, ברוך השם הכל בסדר, ומה שלום ליפא מתי הוא חוזר, הוא עוד לא יודע מתי הוא חוזר אבל הוא מאוד מרוצה ברוך השם, הכול היה לטובה, ומה שלומך אבא אתה נשמע קצת מוזר הכל בסדר אתך, כן כן הכול בסדר חסדי השם, לא את לא צריכה לבקר, מה פתאום, ברוך השם הכול בסדר .

בעקבות הקיצוץ במשכורתו מברר שולם אצל עמיתיו האם הם קיבלו את שכרם כרגיל, וכשהם תוהים לפשר השאלה הוא משיב: "רק רציתי לוודא שקיבלתם את המשכורת כרגיל ושהכל בסדר חסדי השם". אתה שומע עקיבא, חסדי השם אני אומר, מה לא ברור פה, מה אתה לא מבין. אבל מה לעשות שלא רק הפה מדבר, גם הטונים והעיניים והידיים וקוצר הרוח, ואלו מעידים שמשהו השתבש קצת עם חסדי השם.

'שטיסל' מציידת אותנו אפוא בהמלצה חד-משמעית: אם בן-שיחכם מזכיר בכל דקה 'ברוך השם' ו'חסדי השם', מוטב שתערכו בדיקה יסודית. בסוף תגלו ששום דבר לא בסדר, ושלחסדי השם, איך לומר בעדינות, צריך עוד להתפלל.

שני אדמו"רים במכה

לייב פוקס, ה'אמן' בעיני עצמו, הוא חנווני של יהדות, סוחר זעיר בתמונות רבנים ובציורים של ירושלים והמשיח ואיש מנגן בכינור. התיירים שפוקדים את ה'גלריה' שלו מבקשים "פיקטשר יפה, מלא ביידישקייט". לא, הם לא מתכוונים להשתקע כאן. ירושלים של מטה צפופה וענייה בשבילם. יותר מדי לכלוך ופחי זבל יש בסמטאותיה הצרות. אבל את ביתם רחב-הידיים בניו-ג'רזי או במיאמי הם רוצים לעטר בנופים ובדמויות מהעיר הקדושה. הבו להם פירורי יידישקייט לקשט בהם את חיי החולין, יידישקייט נעימה וחביבה, כזו שלא מפריעה יותר מדי לביזנס ולחיים הטובים. אבל בסוף הם נמלטים מכאן, חומקים מלתת את הדין על התאונה שביצעו, משאירים מאחוריהם את הפיקטשר ואת היידישקייט.

בביקור הראשון של עקיבא בחנותו, מתמוגג לייב פוקס מול דיוקנאות האדמו"רים התלויים לו על הקיר: "אה, בוחן כליות ולב, אי-אפשר לשקר מול עיניים כאלה". לא חולף רגע והוא מציע לעקיבא את העסקה שבה הוא חותם בשמו על ציוריו של עקיבא. מבטם הבוחן והנוקב של הקדושים לא מפריע לו בהמשך לחמוס מעקיבא את עמלו ולהציגו לתיירים כמעשה ידיו. יוסל'ה, בנם של ליפא וגיטי, מנסח יפה את העניין כשהוא אומר לאחיו בעת משחקם: "עכשיו תסתכל טוב ותראה איך אני לוקח גם את האדמו"ר מסדיגורה וגם את האדמו"ר מצאנז במכה אחת".

מאחורי הספרים

ספרים הם מפלטם של הגברים, מקלט בטוח משאלות מיותרות ומשיחות לא רצויות. שולם מנמק את הישארותו בסלון כשרעייתו פורשת לשינה בכך שהוא "רק צריך לגמור את הסוגיה", ובינתיים הוא מחזיר בחשאי את חוט הטלפון למקומו. צבי אריה מנסה להתחמק משיחות משפחתיות שאין לו סבלנות אליהם בנימוק שהוא ממהר לכולל ו"הבטחתי לחברותא שלי שאני חוזר תוך שתי דקות".

גיטי מחביאה את הדולרים בכרכי הגמרא הכרסתניים של בעלה, שספק אם אי-פעם נעשה בהם שימוש אחר. הם עומדים שם, כמו ברבבות בתים אחרים, כחלק מהתפאורה הקיטשית של 'בית יהודי', מבלי שמישהו הרהר פעם אם אכן יש בהם צורך. חותן מעניק לחתנו ש"ס וחמות מעניקה לכלתה תכשיטים, ואתם אל תהרהרו ואל תערערו על סדרי בראשית. אבל כששעון הזהב מהאירוסין נשדד בהעדרו של הבעל, האישה מתיידדת עם הספרים הגדולים והמיותמים, שסוף סוף מביאים תועלת. וכשליפא חוזר מן הניכר והיא מבקשת להימנע משיחות גלויות וישירות, גם היא טומנת את עיניה בספר. בכל זאת היא למדה משהו מאבא.

התהליך שעובר שולם, שתחילתו במסע עם ספר התורה הישן לבתו בנהריה, ממשיך להתבטא בזיקתו אל הספרים. את נאומו כמנהל במסיבת הסידור ב'חדר' הוא מכין תחילה מתוך ערימת ספרים, אך לבסוף הוא נוטש את הנאום המוכן ומדבר מהלב. את דבריו הוא מסיים בברכה לילדים: "שהלב שלכם יהיה פתוח, שיהיה אכפת לכם אחד מהשני, ושתמיד תתפללו". לב פתוח, לא ספרים, ותתפללו תמיד, לא רק מהסידור.

_____________________________

'דיוקנה של גבריות במשבר' – הרשימה הקודמת על 'שטיסל'

'החלום ושברו' – הרשימה הבאה על 'שטיסל'

דיוקנה של גבריות במשבר

'שטיסל', הסדרה שעונתה הראשונה הסתיימה השבוע, לוקחת אותנו למסע אל קרביה המתהפכים של הגבריות החרדית. היא מקלפת את מסכות היומרה והציניות השגורה, ומגלה מאחוריהם חולשה, פחד ושברון גדול. זהו סיפור שנטוע בהקשרים מקומיים אבל בד בבד הוא גם אוניברסלי מאוד. סיפור על אהבת אם ומוסר אב, על ילדות נשכחת והתבגרות מאוחרת, סיפור על מוות וחיים.

במרכז העלילה ניצבת דמות האב הסמכותית של שולם שטיסל. אדם שכל חייו הוא גבר יודע-כל, נחרץ ונטול ספקות. איש שלעולם יהיה בפיו מענה לשון, ושיודע תמיד, טוב מכולם, את שצריך ואת שנכון. את בנו, עקיבא, הוא מכוון למקצוע שהוא עצמו היטיב למלא כל חייו, המקצוע הירושלמי הישן והטוב – ה'מְלַמְדוּת'. אבל מה שהתאים לאב, שעולמו נע בין שיעורי הדף היומי לקמצוץ טבק כהלכתו ושגבולות מאה שערים הן תבנית נוף חייו, לא בהכרח מתאים לנפש האמן של בנו, בעל החלומות הלזה. לא רק מקצוע מבקש האב לבחור עבור בנו, גם את ה'שידוך' הנכון וההולם. אבל עקיבא, הוא עדיין מחפש את אימא שהלכה למנוחות והותירה אותו לבד בעולם, מדמה למצוא אותה באלישבע הבוגרת והבשלה ממנו.

"אתה צריך להיות כמו השמש", מאלף שולם בינה את בנו הצעיר המחזר אחר אבדתו. "כשאתה תהיה יציב, במרכז, כולם יסתובבו סביבך". אבל אז מתברר שגם השמש בשמיים יכולה ללקות, ואיתה תמונת עולמו המוצקה של שולם. כשהוא מגלה שמשכורתו כמלמד בשנים האחרונות שולמה על ידי הנשים בחייו, רעייתו ואמו, הוא חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. בטחונו הגברי כבעל וכמפרנס מוצג ככלי ריק. אמו הישישה ורעייתו המנוחה תמרנו אותו, הגנו עליו מפני המציאות כעל ילד קטן, כמו הילדים שהוביל אחריו תמיד במיומנות של זקן ורגיל.

עקיבא מתייתם מאמו כשהוא באמצע שנות העשרים לחייו, גיל שבו אפשר לצפות ליכולת ספיגה והכלה משופרת יותר. אלא שבעצם הוא נפרד ממנה הרבה קודם, בעודו עלם רך, ילד שעשועים, בן שלוש עשרה למצוות. שם, על מפתן הבית, חנוט בכובע ובחליפה, הוא קיבל מאימא נשיקה אחרונה ונמסר לרשותו של אבא. ממנעמי הילדות המעטים הוא נשלח לארץ הגברים, למחוזות ה'שטייגן' וה'התמדה', חדר האוכל ו'סדר שלישי'. מי שגוזר על בניו בגרות מוקדמת, מציב מסך בינם לבין העולם, עתיד לשלם ריבית דריבית של התבגרות מאוחרת. ומי שהורחק בילדותו מבית אימא, נידון לשוב ולחפש אחריה עוד שנים ארוכות.

עקיבא שובה את לבנו בכנותו הישירה, בתמימותו, בלבו הגלוי והשקוף. אבל מי שחינך אותו לטמון את הראש עמוק בספר בעת נסיעה באוטובוס פן ישזפו עיניו יופייה של אישה, לא לימד אותו אורחות חיים ודרכי התנהלות בעולם שמחוץ לאותיות הקטנות. בבוסריות גמלונית, אך אולי חיננית בדרכה שלה, הוא מחזר אחרי אלישבע, מפתיע ומביך אותה בעבודתה ובבית הוריה, מתקשר אליה כדי לשמוע את קולה ומיד מנתק. הלב המתעתע מוליך אותו אחריו בפראות, ומוח אין.

האח הבכור, צבי אריה, מבלה את שנותיו ב'כולל', מחכה עד בוש ל'שטעלע' המתמהמהת לבוא. רעייתו מעירה אותו באישון ליל ומבקשת ממנו ללכוד את העכבר המתרוצץ בבית, אולי כי זוהי דרכה היחידה לחוש בבעלה משען ותמיכה, לראות בו גבר הממלא את תפקידו. חלומותיו כילד, לשיר ולהופיע על במות, כבר לא יתגשמו עוד. לגדיעתם באבם יש כתובת ברורה: האב הסמכותי, המכריע, חורץ הגורלות. זה האב שמלביש את משקפיו הגדולות על ילדיו הרכים, מלמד אותם לראות את המציאות דרך עיניו. עכשיו צבי אריה, הילד שחלם על 'פרחי לונדון', הוא בעצמו בעל ואב לילדים. איש ללא כבוד, ללא ערך, ללא עתיד. אולי דווקא הוא העכבר במלכודת. "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו"… – אבל שנותיו של צבי אריה כבר לא ישובו לו, וקולו שנדם לא יישמע עוד. יגונו המר מפלח את הלב בבכי נורא, בכי של ילד מגודל וחסר אונים.

צבי אריה מצפה ל'שטעלע' שאיננה נראית באופק, וליפא, הגיס, חולם על מכוניות יוקרה ועל כסף, הרבה כסף. המכוניות שלו לוקחות אותו הרחק מכאן, הרחק מהאישה והילדים, הרחק מהסמטאות הירושלמיות הכולאות אותך ביופי ממכר ובתרי"ג מצוות ואיסורים. גיטי רעייתו חורקת שיניים בגבורה ומבקשת לשמור על המסגרת, מגינה על כבודו של הבעל בהעדרו ומקבלת את פניו בשובו. אבל הבת המתבגרת רוחמי, רוח אחרת עמה. היא לא מוכנה לחיים של שתיקה והכחשה. היא לא מוכנה להקריב הכל, לארגן הכל, סביב הצו העליון, הדיבר הראשון והאחרון בעשרת הדיברות: "שלא ידעו, שלא יגידו, שלא ידברו". בראשה של רוחמי מתרוצץ סלט בלתי-אפשרי בעליל: 'אנה קרנינה' (או שמא 'חנה קרנינה'?…) יוצאת שם במחול עם כרוזי רחוב של מאה שערים, ויריות מהמערבונים בטלוויזיה של סבתא מתערבות בקולות הרמקולים העולים ויורדים בחוץ, מכריזים השכם והערב על מגביות וחרמות. במרדנותה ובעצמאותה היא דומה דווקא לאביה שעליו היא כועסת כל-כך. לא בכדי דווקא עוינותה המופגנת כלפיו מאפשרת בסופו של דבר היפתחות ושיח, והאב הנוטש והמתנכר הופך לרגע לאיש צעיר המבקש למרוד בגורלו, להיחלץ ממסלול חיים שאחרים תכננו עבורו.

 שולם בן וולוול

הנוסטלגיה והזיכרון צובעים לאחור את חייהם המשותפים של שולם ודבורה המנוחה בהילה של אור, עוטפים אותם ברכות. בוודאי, הייתה שם שותפות, הייתה שם מסירות. בדידותו של שולם, הירושלמי הקר שטומן ראשו בין שמלותיה של רעייתו ובוכה, צובטת את הלב. אבל אט-אט עולים גם הרגעים הפחות הרואיים, כאלה שאותם לא יציב שולם לבנו כמופת של מוסר השכל על נישואין כהלכתם. מתברר שלא רק חמאה ודבש היו שם, ודבורה לא הייתה הראשונה להסתיר ולהעלים. אבל בעוד מעשיה של דבורה כוונו לחוסן ולהעצמה, אלה של שולם ניתקו והפרידו בין אם לבנה, והביאו את רעייתו האצילית להתפרצות של זעם וכאב.

ובינתיים במסעדה של אנשין מתאספת חבורת ה'שבורים', פליטי התלם החרדי שעדיין נאחזים בשוליו. רווקים מתבגרים, יתומים חיים, ושאר עזובים ורצוצי נפש. בין פרוסות הקוגל לרצועות החמוצים הם מחפשים חום ותמיכה שהחיים בחוץ לא חלקו להם בנדיבות. ירושלים של מאה שערים היא גם ירושלים של מחוזות דמדומים, אזורי תפר שבהם מופיעים 'כליזמרים' חרדים מול קהל מעורב ומגוון, ושרים באידיש מתנגנת 'על אוכל ועל אנשים'. אוכל בכלל הוא עניין גדול כאן, בעיקר כשהוא חם ומהביל, סועד את הלב המצטנן בימי קרה. אוכל ואהבה, אוכל ומיניות, הם דימויים עתיקים וידועים, גם במקורותינו. דרכו של שולם שטיסל לחוות את החיים ואת יחסיו עם נשים, עוברת דרך הצלחת. דרכים אחרות, ישירות יותר, הוא מתקשה להכיר.

הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים, והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן, מקרינות שלמות שקטה, איזון נפשי ושליטה עצמית, הנבחנים גם במצבי משבר. כך גיטי שמבריחה מביתה באומץ שודד מזדמן, "שליימזל עם סכין צעצוע" בלשונה, וגורמת לאביה להודות כי הוא היה "בורח לבית שימוש'" שהרי "לא מתעסקים עם לסטים מזוין"; אסתי גוטליב, הכלה הדחויה של עקיבא, שאומרת לו כי אל לו למכור את אמנותו ואת "האמת הפנימית" שלו תמורת נזיד עדשים; אלישבע המאופקת והשקולה, זו שבשביל השדכן קניגסברג היא "שניצל שהקפיאו והפשירו ושוב הקפיאו והפשירו ועכשיו מגישים אותו על צלחת חד-פעמית", היודעת לומר לעקיבא בתבונה כי "אתה שבוי באיזה דמיון לגביי, אתה לא רואה אותי באמת"; הבובע מלכה שמגלה את נפלאות הקופסה המרצדת למורת רוחם של הבן והנכד, ומחדרה בבית האבות מניעה את נכדיה לארגן לה מסיבת נישואין מאוחרת; וכן, אפילו הרבנית ערבליך, חלפנית ערמומית בשביס, שלשונה המשתלחת אינה נושאת פנים לאיש.

פצע מדמם, מודחק ומושתק, צף לפתע אל פני הקרקע, ללא הודעה מוקדמת:  כבשה שחורה יש במשפחה, בת מורדת ומנודה, שפרקה מעליה עוד בשנות הנעורים את עול מלכות האב. זהו מרד בזעיר אנפין, מרד מוגבל למדי, כזה שעדיין חובש כיפה, אלא שעליה מצויירות, אבוי, סיסמאות שלא שערום אבותינו. ואם לא די בכך, הגבר שאתו בחרה הנערה הסוררת לחלוק את חייה הוא ספרדי, וגם בעל תשובה. אפילו את שמה לא מזכירים ולא מעלים על לב, עד שהמכתב מבית הדין מופיע בתיבת הדואר ולא מותיר ברירה. שולם נוסע לנהריה, מביא עמו את ספר התורה הישן, אוחז בשרשרת הדורות, במסורת המשפחה. "הספר הזה נתרם על שם סבא, שולם בן וולוול, וגם אני נקרא שולם בן וולוול". שמות כמו ערן לא היו במשפחה. אבל שם בנהריה, מול מרחבי הים הפתוח ותכלת השמיים, הוא לומד שאת התורה הישנה הזו כבר אי-אפשר לתקן. שהגיע הזמן לתורה חדשה, תורתו של משיח, שידיה פתוחות באהבה לקרובים ולרחוקים. ספר התורה הישן נטמן בין רגבי העפר, ושולם חוזר כשבידיו תינוק אמיתי, חי ונושם. אולי עכשיו יבוא מרפא ללב החולה, אולי עכשיו יתחילו חיים אמיתיים, לא חיים של מילים ושל ספרים ישנים.

אנה אלך מרוחך

תחנות היציאה ונקודות-המימשק אל גליו ומשבריו של העולם הסובב אינן סוגות בשושנים. כאן אין פתרונות קלים ומהירים, וודאי שלא יציאה פשטנית 'מאפלת הגטו לאורות החופש'. החומות האלה לוכדות את יושביהם לא רק בקנסות ואיומים, כי אם גם בשלשלאות של זהב, בשייכות עמוקה מני עומק, באינטימיות פשוטה של שפת אם, בניחוחה הביתי של פרוסת קוגל. גיטי שמחפשת טרף לביתה בחנויות האפנה של רחוב יפו, חוזרת לבסוף אל עסקי החלפנות המחתרתית של רבעצן ערבליך; ליפא שב, כנוע, מתהפוכות הניכר לירושלים של מטה, אל ספסלי ה'כולל' העלובים אך כה מוכרים; והטלוויזיה של בובע מלכה מביאה עמה לא רק אופרות סבון חביבות ותעסוקה לעת זקנה, אלא גם חרדות וביעותי לילה, המחזירים אותה אל ספר ה'תהלים' הישן והבלוי משימוש. טראגי ומסתורי מכולם הוא הדוד המבוגר, שעזב בנעוריו את ישיבת 'חברון' והלך לצבא ההגנה לחרף נפשו במערכות ישראל, ולא עלתה בידו אלא עריריות ובדידות ונפש פצועה והלומת-קרב.

תנורים באים והולכים, הלב מתחמם ומתקרר ושוב מתחמם, ואלישבע בוחרת לאמץ את ההצעה המפתיעה של עקיבא – "להתארס בלי להתחתן". בעברית ישראלית פשוטה, חילונית, קוראים לזה חברות. בית וחתונה ורהיטים ומשפחה כבר היו לה לאלישבע די והותר. עכשיו הלב מבקש קירבה, אינטימיות, ידידות, ללא שטרי תנאים וללא הורים ורבנים שתוקעים ביניהם כף על זמן הנישואין. ירושלים קטנה וצרה מדי בשביל תכניות כאלה. אולי בלונדון, הרחק מרוחות המתים והחיים, אפשר יהיה לבדוק גבולות, לחשב מסלול מחדש.

אבל אחרי שיחה נוקבת עם חמיה המיועד, אלישבע עוזבת לבדה, מותירה את עקיבא כאן, תוהה ומבולבל. לכאורה היינו אומרים, שוב ידו של האב במעל. שוב הוא מנתק קשרים לא רצויים בעיניו, שוב הוא מתווה את מסלול חייו של בנו. אבל כדרכו של סיפור טוב, הדברים מורכבים יותר, עגולים, לא חד-ממדיים. עקיבא הוא צייר מחונן ויש לו עיניים מתבוננות ורגישות והוא אפילו קורא את ברנר, אבל בסופו של דבר הוא עדיין שייך לכאן, לקוגל של אנשין, לירושלים של נחושת ושל אבן. לונדון לא מחכה לו. לא כעת, לא עכשיו. והוא כן רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים ולחוש יציבות וביטחון ועוגן. הוא חפץ בחיים. ובסוף הוא מבין שאימא שהלכה מאתו לא תשוב עוד, ושהוא כבר לא ילד ואלישבע איננה אימא, ושחיפוש אחר דמות אם הוא לא בהכרח מתכון מוצלח לנישואין.

בסצנת הסיום הנפלאה, הלירית, עקיבא מתבונן באלישבע הניבטת אליו מהציור מעשה ידיו, תלויה על קיר המוזיאון, סרט הפרדה חוצץ ביניהם. כאן תם המסע בין דמיון למציאות, בין חלום להקיץ, בין עבר להווה. משם הוא שב אל אביו, למקום שבו נגמרות המילים ויש שתיקה גדולה. עכשיו רק המבטים מצטלבים, מביעים תערובת שיש בה הכול: כעס ואהבה ומשיכה ודחייה ותרעומת והבנה. אבא ובן, בן ואביו, מסע שאיננו נגמר. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח.

הדרה מתוך חולשה

'שטיסל' מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו. הנה הם עוברים בסך, על המסך, קרובים קרובים, מוכרים עד כאב: ראש השבט, שעדיין, איכשהו, מפרנס את משפחתו בדרכים של הדור הישן;  האברך המבוגר הממית את עצמו ואת חייו באהלו של ה'כולל' – ללא אופק וללא תקווה; הצעיר יותר שמבקש לברוח מהכול למקום רחוק ובסוף נכנע ונשאר כאן "בשביל האישה והילדים", אבל אולי גם בגלל שאף אחד בחוץ לא מחכה לו עם זר של שושנים וורדים.

ואולי כל הדחיקה הזו של הנשים לירכתי האוטובוס, כל ה'הדרה' המדוברת כל כך, הלובשת מיום ליום צורות הזויות וגרוטסקיות, היא כיסוי לפחד הגדול של גבריות שהסתלקה מתפקידיה הבסיסיים, ושהזמנים החדשים מאיימים על מבצריה ומאחזיה באופן שאין לה כלים לכלכלו. זהו דיוקנה של הגבריות החרדית, שעושה לפעמים קולות מפחידים של קנאות קדושה, אבל בתוך תוכה היא סדוקה ונשברת, חלשה ומעורערת, כפי שלא הייתה מעולם.

________

מתפרסם במוסף 'סוכות' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב'.

'פיקטשר יפה, מלא יידישקייט' – רשימה שנייה על 'שטיסל'

'החלום ושברו' – רשימה שלישית על 'שטיסל'

מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה

מה רוצה שירה? זוהי השאלה העומדת במרכז הסרט 'למלא את החלל', ותשובה אין. אבל נדמה שהשאלה האמיתית היא עוד קודם לכן: האם שירה רוצה? האם שירה יודעת לרצות? אכן, חולשת הרצון והעדר עצמיות מובחנת הם המאפיינים את דמותה של שירה, והם חוזרים וצפים שוב ושוב. למרות פערים מסוימים בין ההתרחשויות בסרט להתנהלות הריאלית בחברה שהסרט נסוב עליה, גיבורת 'למלא את החלל' היא בת דמותן המדוייקת של נערות חרדיות, בוודאי החסידיות, והתמה המרכזית שלו מיטיבה לתאר את המתרחש בפרק הזמן הקצר והקריטי של ה'שידוכים'.

הסרט נפתח בהתרחשות ביזארית משהו. שירה ואמה מתבוננות מרחוק, בחטף, על יד מדפי המוצרים בצרכניית המזון, בבחור שמציעים לשירה. מיד לאחר מכן אנו רואים את הנערה התמימה, נרגשת עד לשד עצמותיה, מבשרת לאחותה הנשואה כי מבחינתה הכל ברור, היא מרגישה ויודעת ובטוחה שזהו זה, כל זאת על בסיס מבט חטוף ליד המקרר של החלב. ובכן: האם שירה 'רוצה' את הבחור שראתה לשבריר שניה. מהי בכלל המשמעות של מושג ה'רצון' בהקשר זה. מה יודעת שירה על בני המין השני, על עצמה, על חיי נישואין, כדי שיהיו לה כלים מינימליים, בסיסיים, בשביל 'לרצות' בחור. בני אדם מכירים את עצמם ואת זולתם באמצעות השוואה, הנגדה, יחסיות. לשירה, שמשליכה על העלם הראשון שהיא רואה את כל פרפרי הבטן וחלומות הנעורים התמימים, אין אפשרות לבצע השוואה כזו.

"היא בכלל לא רוצה את השידוך הזה", אומר אבא של שירה לאמה על הצעתה לשדך את שירה ליוחאי ולמלא את החלל שנפער במותה של הבת, אסתר. "זה לא ברור", משיבה לו רעייתו. אכן, זה לגמרי לא ברור, והשאלה הזו נותרת תלויה ועומדת ללא מענה. גם ברגעים שבהם שירה ממאנת לשידוך, אין סירוב מנומק ודחייה אישית של יוחאי, שהוא גבר יאה ונאה, איש משפחה מסור ובעל אוהב לרעייתו המנוחה. הרעיון של נישואין לגיסה לשעבר, בעלה של אחותה, הוא כה מוזר ובלתי שגרתי בעיניה, כה שובר את המוסכמות שהיא מכירה ומבלבל את ציפיותיה ואת תלמי חייה, שה'לא' הוא אינסטינקטיבי וטבעי. אני האחות הקטנה של אסתר, היא אומרת ליוחאי בפגישתם. למה אתם לא מחתנים אותי עם פנחס מילר, היא שואלת את הוריה. לא 'חשקה נפשי בפנחס על פני יוחאי'. אותו פנחס מילר שכאשר היא נקלעת למחיצתו במעלית היא מתכווצת מרוב מבוכה.

הבוסריות והמבוכה של שירה בולטים על רקע הבשלות והנסיון שמביא איתו יוחאי, גבר שכבר היה שם, אבל גם על רקע ההנגדה לפרידה, רווקה מתבגרת, שיודעת משהו על החיים יותר משירה התמימה והבתולית. פרידה יודעת מה היא רוצה, פרידה רוצה את יוחאי. היא והדודה קטועת הידיים הן הדמויות היחידות בסיפור שדוברות אמת ברורה, לעתים בוטה. הדודה מספרת לשירה בפשטות על כך שדחתה הצעת שידוך כי 'הוא לא מצא חן בעיניי', ובאזניה של האם היא מטיחה אמיתות כואבות על יוזמת השידוך של שירה ליוחאי. אבל האמת הישירה הזו, הדיבור הברור והנחרץ, הוא נחלתן של דמויות השוליים. קולן נשמע, אבל ידיים אין להן לבצעו. והאם שטרייכר האלמן המבוגר 'מצא חן' בעיני פרידה? מסתבר יותר שבכאב רב וויתרה פרידה על חלומה להינשא ליוחאי, והתארסה לשטרייכר לאחר שהפנימה את ערכה המידרדר בשוק השידוכים. אבל מה מוזר, דווקא שטרייכר השדכן הוא שעוקף את המוסכמות ומציע את עצמו לפרידה.

רבקה מינדלמן, האם והסבתא, איננה יכולה להפריד בינה לנכדה הפעוט, ומתקשה לראות את עצמה בלעדיו. אבל גם הבת שירה עקודה אל אמה בפקעת שאין לה התרה, ובכבלי הצורך להשביע רצון ולעשות את שייטב בעיני האם. לשיא חזותי מגיע הקשר הסימביוטי הזה, כאשר האב שב מן הרבי עם שירה ויוחאי, ועל פניו התשובה השלילית. האם קורסת ארצה והבת בעקבותיה. "שאמא תגיד לי מה לעשות", היא אומרת, בעודה מקופלת אל חיק אמה בתנוחה עוברית.

אז שירה לא יודעת את נפשה, ויוחאי מצידו נמלך וחפץ בה אחרי סירוב ראשוני, אולי מסיבות שלא קשה להבין. אבל מהי 'האמת' ואם יש בכלל כזו? האם שירה ויוחאי מתאימים זה לזה? העלילה נעה מקוטב אחד למשנהו, והצופה מתקשה לגבש הכרעה, וכמעט שמקבל על עצמו את דין האמביוולנטיות המענה, ומשלים עם העדר הפתרון. בכל זאת נראה שאולי הרמז טמון בין השורות, בפיה של האלמנה הגלמודה שבאה אל הרבי להיוועץ באשר לרכישת תנור. הרבי מראה לה את התנור בביתו, המצוייד בחמש להבות ובשני תאים למהדרין. "התנור נמוך מדי", היא פוסקת, "התנור שהיה לי קודם היה גבוה יותר". האמת, והפעם בלבוש סימבולי, מגיעה שוב מן השוליים, מהדמות הבודדה והערירית. בתשובתם הראשונית והטבעית ביטאו אפוא שירה ויוחאי את האמת הפשוטה: כמו התנור, כך גם שירה קטנה בשביל יוחאי. לא רק בגיל ביולוגי, גם במנטליות ובבשלות נפשית. הלהבות נמוכות מדי.

רגע אחד ויחיד של חיוך מלא וקורן יש בין יוחאי לשירה, כאשר הרבי החביב מבקר בבית משפחת מינדלמן וסוגר את הקצוות של השידוך, לאחר ששירה מעבירה לו פתק על רצונה בו. אבל ברגע הזה, כשפניה של שירה נפתחות אל יוחאי בחיוך נוהר ובברכת 'מזל טוב' ואנו מבקשים לחשוב כי הדברים באים על תיקונם לשביעות רצון כולם, היא מערסלת בזרועותיה את העולל היתום. לשידוך שלה עם יוחאי יש פשר רק בתוך המסגרת המשפחתית. הצידוק שלו הוא מרדכי הפעוט שזקוק לאמא, ויותר מכך, שסבתו זקוקה לו. החבלים שקושרים את הסבתא אל נכדהּ, משא הזיכרון של הבת הנעדרת, קולעים את שירה אל יוחאי ללא מוצא. בחלל עצמאי, במציאות חלופית, ספק אם יש לקשר הזה קיום.

קשה להפריז בחשיבותם של רגעי הסיום, המפתיעים והמוזרים במבט ראשון. טקס החופה הסתיים, ואיתו הברכות והדמעות, פתיתי הנייר והניגונים המרטיטים. עכשיו הם לבד בעולם. איש ואשה, נערה צעירה מול גיסה המבוגר. האם, שאך זה עתה ליטפה את פני בתה בדרכה לחופה וניגבה את דמעותיה, איננה כאן, ובוודאי לא התינוק שהנישואין הללו סבים על צירו. זרות, ניכור ובהלת פתאום ממלאים את החלל הקטן. שירה נצמדת אל הקיר, כמבקשת להימלט על נפשה. אבל מכאן כבר אין דרך חזרה.

'למלא את החלל' מציג משפחתיות יפה, אוהבת, אינטימית, ועם זאת סימביוטית, דחוסה ומהבילה עד מחנק. כל היופי הזה, והמסירות והאהבה אין קץ, מאכלים בתוכם את היחיד, ללא הפרד וללא הבחן. שירה הצייתנית והתמימה גדלה בחיקם של הורים אוהבים ומסורים, ונראה שגם חסך כלכלי היא לא מכירה. אבל שירה מגיעה אל צומת קריטי בחייה כשהיא נעדרת תודעת יחידות ותודעת רצון עצמי, ובסופו של דבר היא ניצבת לפני עובדות מוגמרות, מבלי יכולת להבין את המתרחש, ומבלי שיש לה הכלים לעצב את חייה וליטול אחריות על בחירה שאולי אין מרכזית ומשמעותית ממנה בחייו של אדם.

התרחשות אחרת בסרט, צדדית לכאורה, טומנת בחובה מסר דומה. אבי המשפחה, איש אמיד ונדיב, מסב אל שולחנו בפורים ומפזר ממעותיו לכל צר ומצוק. לכאורה אלו פניה היפות של החרדיות, הממשיכה את מסורת הצדקה היהודית ופותחת את ידה לאחיה האביון. אבל כאשר מאזינים לסיפוריהם של פושטי היד, מתברר שמצוקתם לא צמחה בחלל ריק ושורשיה נטועים עמוק באורח החיים החרדי: המשפחות מרובות הילדים, עול חיתון הילדים בגיל צעיר המוטל על כתפי ההורים, והבקשה של החתן לקנות תכשיטים יקרים לכלתו בהתאם לנוהג – שעם כל האמפתיה גורמת לך לתהות האם ראוי הוא צורך זה לפשוט יד בשבילו. מסתבר שאין ארוחות חינם. כמו למשפחתיות העזה בבית מינדלמן, כך גם לתרבות החסד והעזרה הקהילתית יש מחיר, ולמטבעות הניתנים לעני ולדל יש בהחלט צד שני. אולי מוטב להיפרד מהדבש ומהעוקץ גם יחד.

הסיפור של 'למלא את החלל' הוא בוודאי חריג ולא שגרתי בעליל. אין אלו מעשים שבכל יום. אבל זהו משל עשוי כהלכה, ששורשיו ונופו חורגים מסיטואציה זו או אחרת. זהו סיפור על נישואין כחוליה בשרשרת הדורות: ההורים מכאן, הילדים מכאן, ובתווך מעמד הביניים הנשחק, זוג צעיר תוהה ואבוד.

יש מי שיאמר, אם יש צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים והם פוסעים בתום בשבילים שהוריהם מסמנים בעבורם, מי אנו שנבקר ונפסול. אם יש מי שחיים כך את חייהם, בתוך עיסה בלולה בשמן של סבים וסבתות, הורים וילדים, בחמולה שבטית טובת לב, יערבו להם קורות בתיהם השלווים. אם אכן אין תודעת יחידות ושוטה אינו חל ואינו מרגיש, כי אז הכל בסדר, צדיקים וטוב להם, ומי אנו שנבלבל את המוח בדיבורים מודרניים ומנוכרים על אינדבידואליזם ועצמיות. דא עקא, לא זה המקרה שלפנינו. קווי המצוקה והמבוכה, הבלבול והתהייה, שבים ונחרטים על פניה של שירה. מצוקה אילמת היא זו, חסרת קול, נטולת מודעות. גאולת הנפש ממצריה הפנימיים, אומרים מורי החסידות, מתחילה בגאולת הדיבור, ביכולת לזעוק את הכאב, לחוש את ההעדר. אבל מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה מאחורי דלת הסלון הסגורה, אומרים נבנה עליה, נצור עליה, והיא מובלת כצאן אל החופה, אך שפתיה נעות וקולה לא יישמע.

בבית ההוא, בין הכתלים האלה

בַּבַּיִת הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה
לֹא יוֹם, כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל נַפְשׁוֹ עָבָרוּ,
פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,
וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.
(ח"נ ביאליק, המתמיד)

כמאה ועשרים שנה חלפו מאז כתב חיים נחמן ביאליק את יצירתו הנודעת 'המתמיד'. ישיבת וולוז'ין ויהדות ליטא אינן עוד, אך אותן 'נפשות אֲמוּלוֹת, נשמות עלובות' שביאליק תהה על קנקנן עודן כאן, כאילו דבר לא השתנה. השאלות שהביע המשורר העברי בעזות ביטוי שאין דומה לה, שבות וקודחות את הנפש לאחר הצפייה ב'זמן פוניבז'. לביאליק עמדה לשונו המשוכללת, לרשותו של יהונתן אינדורסקי, יוצר הסרט, עומדים כלי אומנותה של המאה העשרים ואחת.

אינדורסקי, שחבש בנערותו את ספסליה של ישיבת הדגל הליטאית ולימים נתחלפו לו ספסלי פוניבז' במקרני סם שפיגל, שב אל נוף מולדתו, הפעם לא כתלמיד מן המנין אלא כשהוא מצוייד במצלמה מתעדת, ובעיקר בעין מתבוננת ורגישה. מבעד לענן קול התורה האופף את היכלה של פוניבז' יום ולילה ולא ישבות, הוא לוכד את הקולות השקטים, החרישיים, הנבלעים בסאון ההמולה ואין להם שומע.

'זמן פוניבז' נפתח בשעת בוקר מוקדמת, בתמונה שמבטאת יציבות והמשכיות בוטחת. ראש הישיבה ר' ברל פוברסקי ממשיך את מסורת אביו ר' דוד, ומעורר את השחר לעסוק בתורה. מסביב דומם הליל וחתולי רחוב מייללים, ור' ברל מטפס אל היכל התורה כשהוא מסתייע בתלמיד צעיר ומשוחח עמו ברוך אבהי. הרמוניה של רב ותלמיד, רציפות המסורת של אב ובנו, דור לדור יביע אומר. פוניבז' מנצחת את החושך, פוניבז' מאירה את הלילה.

אבל סרטון התדמית הזה אינו נמשך עוד זמן רב. ר' דוד ור' ברל אינם האב והבן היחידים בפוניבז'. משגיח יש בישיבה, איש רך וחייכן, איש ספון בעולמו ודרכו ישרה בעיניו. לבנו המתבגר, מסתבר, הדברים נהירים קצת פחות. קשה עליו מלחמת המעמדות הפוניבז'אית. רחוק מן הבית, רחוק מתבשיליה של אמא, הוא מחפש נוחם בחדרו של אבא. ספק אם יכול החדר הזה, החף מכל נוי וממגע נשי, על קירותיו הקלופים ודלותו הישיבתית הזועקת, לשמש תחליף בית ראוי לשמו. אבל בפוניבז' לומדים להסתפק במועט. ברגע מכמיר של בקשת ביתיות מתכרבל הנער במיטה הרעועה הניצבת בחדר אביו.

נערים אחרים בני גילם מגששים את דרכם לאהבה ראשונה, אבל כאן לא מחפשים 'חֲבֵרָה' אלא 'חברותא'. חברותא לסדר בוקר, חברותא לסדר שני, חברותא לסדר ערב. אמור לי מי חברותותיך ואומר לך מי אתה, או חברותא או מיתותא. אבל מה יעשה עזריאל, "בן 28, שתים עשרה שנים בישיבה", כמצוין בכיתובית האינפורמטיבית התמימה, שכבר למד סנהדרין פעם ופעמיים ונהירין לו שביליה כשבילי גבעת הישיבה. חשקה נפשו בקידושין ובכתובות, והחברותא מאין תימצא, והשידוך מאין יבוא. יש כמה הצעות על הפרק, אומר המשגיח, ולא לפרק האיש מקדש הוא מכוון. לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ ומה שליבו חפץ, הוא מטעים, כפותח לפני בן שיחו שערי בחירה. אבל מה יודעים בפוניבז' על חפץ הלב. כאן לא מדברים על הלב, כאן מחביאים את הלב, אומר בנו של המשגיח.

ספק אם נמצא עוד בעולם כולו מוסד לימודי שתאריך סיום הלימודים בו הוא יום הנישואין של התלמיד, יהיה כאשר יהיה. מִשׁוּרָה תשחרר רק החופה, ולמען האמת גם היא לא, שהלא ספסלי הכולל, שאינם שונים בהרבה, מחליפים לרוב את אלה של הישיבה.

דיבור מרומז נוקטים בפוניבז' בעסקי השידוכים. באקראי, כלאחר יד, בדרך מההיכל אל הפנימייה, נשאלות השאלות. מי קנה משקפיים חדשות, מי נכנס רציני לעניינים, ומי נפגש עם הרבה שמות, כך. לא שהחיצוניות תופסת כל כך מקום בשידוכים, אומר עזריאל כמתנצל, אבל לעתים יש בעיות בחיצוניות שאין ברירה אחרת. וכאשר מדבר עזריאל על משאלתו להינשא, אין הוא מדבר על הנפש המשתוקקת לגעת בבשר ועל לב בודד ומתגעגע, אלא על 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' בהברה אשכנזית, ועל כך ש'אדם לא נועד להיות יחיד', משל בטיעון פילוסופי עסקינן ולא ברווקות מוחשית עד מאד.

בודד עזריאל המבוגר, ובודד גם חיים הצעיר, שעושה את צעדיו הראשונים באם הישיבות, גוזל רך ועזוב. כן, בן ישיבה הוא מלך, אבל באימפריה הזאת יש אלף ומאתיים מלכים. בתוך יער שחור ואחיד של כובעים וחליפות הוא תר ובודק, מחפש אחר כובעו שלו. כתר מלכות כבר לא יצא לו מכאן. בפוניבז' הצפופה המאבק על מקום הוא ארצי וממשי, לא רק על מקום בסולם החברתי, גם על מקום בחדר השיעורים ומקום בהיכל הישיבה הדחוס, שלמראהו אתה נתקף קלסטרופוביה קלה.

פוניבז' הבני-ברקית איננה וולוז'ין של ביאליק. אל וולוז'ין ואל בנותיה ישיבות ליטא נקבצו ובאו מיטב הנוער, מיעוט מובחר. עשרות ומאות ממשיכותיה העכשוויות של וולז'ין מכנסות אל קרבן המון אדם רב, עדרי צאן קדשים. שערי היכל פתוחים לכל מי שחשקה נפשו בתורה, וכולם באים, איש לא נעדר. כולם רוצים להיות רבי עקיבא אייגר של הדור הבא, או למצער ר' ברל פוברסקי. מה שבוררת פוניבז' היוקרתית יקבלו אחיותיה ובנותיה, הפזורות בכל הארץ. מספרן של הנפשות האומללות והעלובות עלה מאז ימי וולוז'ין בטור הנדסי ארוך. סיר הלחץ מבעבע על גדותיו, ועולם כמנהגו נוהג.

על הזעם והעלבון: החרדים והשדה הפוליטי

את מפלי הזעם ואשדות החרון הקדוש שמטיחים עתה החרדים לנוכח הקואליציה המוקמת בלעדיהם, קשה לפרש במונחים רציונליים השאובים משיח פוליטי שגור. קואליציות וממשלות קמו ונפלו בישראל, סיעות שלטון הפכו למיעוט אופוזיציוני וחוזר חלילה, וספק אם נשמעה אי-פעם קינת יללה ונהי שכזו על תהליך שהוא חלק אינטגרלי ממשטר דמוקרטי ופרלמנטרי. השיח הקורבני והבכייני, המאשים ואף מתלהם ומאיים, אינו פוסח על שום חוליה ב'שרשרת המזון' החרדית, מאחרוני המלהגים בפורומים ועד היושבים ראשונה בהנהגה הפוליטית. כולם כאחד משוכנעים שהקמת קואליציה ללא החרדים היא מעשה שלא ייעשה, ושהשתתפותם בקואליציית השלטון היא חוק טבע קריטי, שמארה תחול על המהינים להפירו.

עד כמה שהתגובה החרדית חסרת איזון ופרופורציות, קשה עוד יותר להלום תגובה רגשית כה עזה, כאשר היא באה מפיו של ציבור שמלכתחילה אינו אמור להזדהות באופן כה עמוק עם המדינה ועם סמליה השלטוניים. הסתייגות זו עדיין מתבטאת כידוע בהימנעותם של נציגי 'יהדות התורה' מליטול תפקידי שרים בממשלות ישראל. על רקע קולות ההווה הקולניים, כמה מפתיע ומוזר להיזכר כי לא מעטים מ'גדולי התורה' החרדים התנגדו בשעתו להשתתפות חרדית בקואליציה השלטונית של מדינת ישראל, מטעמים של הסתייגות היסטורית ואידיאולוגית. למעשה, ההימנעות מתפקידי שרים, לפחות מצד המפלגה החרדית האשכנזית, מהווה במקורה סוג של פשרה אידיאולוגית המשמרת חלק מן ההתנגדות הראשונית ההיא. השאלה מתחדדת אפוא, מה מביא ציבור שלהלכה אמור להביע ריחוק השקפתי מהזירה השלטונית של מדינת ישראל, לראות בהשתתפותו בקואליציה חזות הכל, ובמניעתה ממנו עלבון והשפלה שאין למעלה מהם.

אולי אכן יש לחפש את שורשי העלבון ותחושת ה'בגידה' במישור פסיכולוגי ונפשי, ולא רק במונחים ריאליים ופוליטיים. שהלא בידוע, כשם שיש פסיכולוגיה אישית ופרטית, כך יש פסיכולוגיה קבוצתית וחברתית. וכשם שישנם בנפש מעמקים הסמויים מן העין ורבדים לא מודעים, כך גם להתנהגות ציבורית ולהלכי נפש חברתיים עשויים להיות שורשים עלומים, לעיתים אף הפוכים מן המוצהר והגלוי. על אלה אבקש לעמוד בשורות הבאות.

הערוץ האחד והיחיד שבאמצעותו חש האדם החרדי כפרט והחרדיות כחברה, קשר וחיבור לחברה הישראלית הכללית, ושמא לעולם הסובב בכלל, הוא השדה הפוליטי. מלבד השדה הזה, הכה פורמלי ומימסדי, כה חיצוני ו'קליפתי', אין לחרדיות חלק ונחלה בשום עולם מעולמות התוכן והזהות של הישראליות. החרדי איננו מכיר את הספרות העברית והישראלית, ולא את סדרות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע ואת השירה והזמר הפופולרי, היוצרים ומעצבים את התודעה והזהות הישראלית. למותר לציין שאין לו חלק ונחלה, מבחירה כמובן, בחוויה המכוננת המרכזית של הישראליות – השירות הצבאי.

המקום היחיד שהוא ליבת זהות ישראלית, בוודאי ברמה סמלית והצהרתית, שהחרדיות היא חלק ממנו, הוא בית המחוקקים הישראלי, ובמובן רחב יותר – השדה השלטוני. להמחשת הדברים, די להתבונן בתחומי הדיווח של העיתונות החרדית. עיתונות זו מנועה מטבעה מלדווח לקוראיה על כל המתרחש בחברה הישראלית. רוב רובם של נושאי הסיקור והעניין בעיתון סוף שבוע ישראלי ממוצע, לא ידרכו על מפתנו של עיתון חרדי. הזירה החיצונית היחידה שאפשר לדווח עליה לקורא החרדי, היא הזירה הפוליטית והמדינית. חרדי מצוי יכול לחיות חיים שלמים במדינת ישראל מבלי שישמע מעולם על גיבורי תרבות ישראליים כעמוס עוז או אריק איינשטיין, שלא לדבר על שחקנים מעולמות הבמה והספורט, אבל לרוב הוא יכיר היטב את יושבי הספסלים האחוריים של מפלגות בינוניות, ויהנה להשמיע דעה מלומדת ולהפריח תרחישים פוליטיים 'בין מנחה למעריב' בבית הכנסת.

כפי שדווח לא אחת, גם בתקשורת החרדית, בני ישיבות ופרחי עסקנות חרדים נראים לעיתים מזומנות משוטטים בין מוצאיו ומבואיו של בית הנבחרים או צופים מן היציע, נלהבים לראות מקרוב, בגודל טבעי, את גיבורי עלילות הפוליטיקה הישראלית ( – הדיווח על כך בתקשורת החרדית מבטא מורת רוח מ'חילול השם' והמבוכה הנגרמת לנציגים החרדיים מנוכחותם הבולטת של צעירים חרדים האמורים לשקוד על תלמודם בישיבה). זוהי ללא ספק צורת 'בילוי' יחודית לנוער חרדי. מעטים הצעירים החילוניים בגיל דומה שהפרלמנט הישראלי עשוי להוות מוקד עניין ומשיכה עבורם. תרבות הפנאי המודרנית מציעה, יש להודות, כמה אפשרויות מרתקות יותר. אבל כמו שנאמר, אם אין רובה – גם מטאטא יורה. מכל מקום נראה שזהו איור קולע למעמדו של השדה הפוליטי כמימשק יחיד בין חרדיות לישראליות.

כשם ש'גיבורי התרבות' הישראליים היחידים המוכרים בעולם החרדי הם חברי הכנסת ושרי הממשלה, כך גם להיפך. המייצגים והמגלמים היחידים של החרדיות כלפי חוץ, הם השחקנים החרדיים על המגרש הפוליטי. גפני וליצמן, פרוש ואייכלר, הם לטוב ולמוטב נציגיה היחידים של ההוויה החרדית בזירה הישראלית, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. כלפי חוץ, הם הדמויות החרדיות היחידות כמעט שהאזרח הישראלי המצוי שומע עליהם. אך גם הקהילה החרדית עצמה מעמיסה על כתפיהם של נבחריה נטל ייצוג כבד מנשוא, והם נדרשים לחריצות רבה כדי לעמוד בו. חרדים רבים אינם מהססים לפני שהם מערבים את נציגיהם הפרלמנטריים בכל פרט מזוטות חייהם ובכל מוקד של חיכוך עם הרשויות. חבר הכנסת החרדי נדרש ראשית  לכל לתפקד כשתדלן יעיל וחרוץ ביותר, שכל מצוקה חרדית, ציבורית או פרטית, מוטלת על שכמו, והעיניים נשואות אליו בציפייה, כערוץ קשר אולטימטיבי לעולם החיצון.

ההצבעה למפלגה חרדית נחשבת בחברה החרדית אקט מכריע של זהות והשתייכות למחנה. ביודעם את נפש קהלם, הפרסומאים של 'יהדות התורה' אינם נלאים מלנגן על מוטיב זה מדי מערכת בחירות. תעמולה זו מצליחה לסחוף גם 'חרדים חדשים' למיניהם למחצה לשליש ולרביע, שבתפיסת עולמם ובאורח חייהם מרשים לעצמם לנטות ממעגלותיה הקשיחים של החרדיות ולמתוח ביקורת על מוסכמות מקודשים שלה, אך ביום פקודה חלילי מנגינת השבט מחזירים אותם אל בית אבא הישן והטוב, שהלא 'כולנו חרדים', כסיסמת יהדות התורה במערכת הבחירות האחרונה. תמונת ראי הפוכה כמובן היא הציבור הדתי לאומי, שעד מערכת הבחירות הנוכחית קהלים גדולים מתוכו, אם לא רובו, לא הצביעו למפלגת המגזר, והצלחתה של 'הבית היהודי' בבחירות האחרונות נבעה דווקא מתוך שבירת התדמית המגזרית. הזהות הציונית דתית מתבטאת כלפי חוץ באופנים רבים ומורכבים יותר, לעומת החרדיות שמעשה ההצבעה והייצוג הפוליטי הנובע ממנה הם שופרותיה היחידים. הד נוסף לכך ניתן לשמוע באמירה ה'השקפתית' המוכרת לכל חרדי והחוזרת ונשמעת בערבי בחירות, כי מטרת ההצבעה בבחירות איננה רק לסייע בהשגת יעדים חרדיים שונים, אלא מעשה של 'קידוש השם' שיש לו חשיבות עצמית, והצהרת שייכות למחנה שומרי התורה בבחינת 'חבר אני לכל אשר יראוך'.

בראיון ל'קול ישראל', ביטא השבוע חבר הכנסת גפני סנטימנט זהה להפליא למתואר כאן. גפני התלונן על כך שהרחקת החרדים מן הקואליציה סותרת את הדיבורים על הצורך ב'שילוב חרדים', וכה אמר חבר הכנסת הנמרץ (בעריכה ובקיצורים מתבקשים) למראיינת ענת דוידוב, בתגובה למה שתיארה היא כ'סדרת היללות הנוראיות והדיבורים הלא נעימים המגיעים מכל פינה בעולם החרדי':

"מדברים כל הזמן על שילוב חרדים כיעד לאומי, גם יאיר לפיד מדבר על זה. עכשיו, יש מקומות שבהם לנו כחרדים קשה מאד להתקבל. המקום היחיד שבו לא קשה לנו להתקבל משום ששם אנחנו לא צריכים לעבור ועדות קבלה זה הכנסת. אנחנו נבחרים לכנסת על ידי הציבור כמו כל אחד אחר. אנחנו נבחרנו לכנסת, נכנסנו לקואליציה, והשתלבנו. אין ויכוח לגבי הענין הזה. גם הרב ליצמן שעשה מהפכה במשרד הבריאות, מהפכה ממלכתית לכל האזרחים בישראל, וגם אני בוועדת הכספים, עשיתי ותרמתי כאיש יהדות התורה לכלכלת ישראל. כלומר השתלבנו בתוך המערכת. עכשיו מה באים ואומרים, אתם לא תהיו בקואליציה. אתם לא תשתלבו. אנשים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. אני לא מבין למה אתם העיתונאים, אתם בתקשורת, שותקים על זה."

ובכן, מסתבר למרבה הפלא, כי בעיניו של גפני, ה'השתלבות' המוצלחת לדעתו, שלו ושל עמיתו ליצמן בועדת הכספים ובמשרד הבריאות, מהווה מענה מספק לסוגיית השתלבות החרדים בכלכלה הישראלית, שהרי שם, כפי שהוא אומר, זהו 'המקום היחיד שבו קל לנו להשתלב ולתרום'. מי שמבקש למנוע את תרומתם הייחודית של ליצמן וגפני לכלכלת ישראל, הרי הוא משיב ריקם את פני הציבור החרדי כולו, המגולם לדעת גפני באישיותם של נציגיו הפוליטיים.

 לא יפלא אפוא, כי ההרחקה מהזירה הפוליטית ומהשותפות בקואליציית השלטון, נחווית על ידי החרדים באופן כה רגשי ואמוציונלי, ונתפסת במונחים של החרמה, גירוש, בגידה, נידוי, ועוד שלל סופרלטיבים דומים. בהעדר כל אחיזה אחרת בישראליות, בהעדר כל חוט מקשר אחר לעולם שסביבם, חווים החרדים את השדה הפוליטי כמקום שבו מתאשרת ומקויימת זהותם כלפי חוץ, כמקום היחיד שבו יש להם שם ופנים וניתן להם פתחון פה, כזירה היחידה שבה הם פוגשים ונוטלים חלק בחיי החברה הסובבת ובתיאטרון המדינה הישראלית. אם נטלת מהם השתתפות זו, כאילו הכחשת את זהותם, ביטלת את קיומם בפסיפס הישראלי, נידית והחרמת אותם מלבוא בקהל. אין להם ארץ אחרת.

 נמצא אפוא, אם נבקש להתפייט לרגע ולצייר את הדברים באור רומנטי משהו, כי בעומק העלבון החרדי השוצף, גלומה אולי כמיהה עזה, לא מודעת, להיות חלק מן הישראליות. גלומה היאחזות נואשת בזירה היחידה שהם מכירים, שכאשר מדיחים אותם ממנה, הם חשים כאילו מכריזים באזניהם, אין לכם חלק ונחלה בישראל , דחויים אתם מנודים אתם.

 אכן, למרות הפרשנות החיובית הניתנת כאן לעלבון החרדי כמבטא כמיהה מודחקת להיות חלק מהמעשה המדיני הציוני ומן החברה הישראלית, ולמרות הרצון להתבונן בחמלה מפוייסת על הזעם החרדי הגואה, נראה כי יש דווקא משהו בריא מאד, ואולי אף הכרחי וחיוני מאין כמותו, בהרחקת החרדים ממסדרונות השלטון. החבל הדק של הייצוג הפוליטי אינו יכול עוד להעמיס על גבו הצר והשחוח את עומס החרדיות המתרבה וגדלה בקצב מואץ. אם נשוב ונשתמש במונחים פסיכולוגיים, אזי גם במישור הנפשי, למשל בתהליכי התבגרות ובקשר שבין הורים וילדיהם, דווקא ניתוק מסויים וריחוק מדוד – עשויים להוות מסד לבנייתו של קשר מחודש, אחר, בריא ומאוזן יותר. קשר שלא ישען עוד רק על הנתיב הצר של המשא ומתן הפוליטי על תהפוכותיו המתרגשות ובאות, אלא יבקש להסתעף ולהתרחב לתחומי חיים חדשים ולזהויות חדשות, וכבר ניצנים נראים. ניסוח מחודש של החוזה שבין החרדיות לישראליות הוא בוודאי צו השעה מכל בחינה שהיא, לטובת כל הצדדים.

המאמר מתפרסם בגירסה מקוצרת במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון'.

גאולת דם, אז והיום

אחד המושגים עליהם משקיפים בני החברה המודרנית בניכור ובריחוק, והנחשב מייצגה המובהק אולי של מציאות עתיקה ופרימיטיבית שאבד עליה כלח, הוא המושג הקדום של 'גאולת דם', או 'נקמת דם'. נוהג קמאי זה, המצוי עד היום בחברות מוסלמיות, ולפיו בני משפחתו ושבטו של המת נוקמים את דמו השפוך, זאת גם כאשר המוות התחולל כתוצאה משגגה וטעות אנוש ובוודאי אם נעשה בצדיה, נחזה לאנשי העולם המערבי המודרני כתמציתו המזוקקת של עולם ארכאי, המרוחק שנות אור מסדריה המשפטיים והמדיניים של חברה מודרנית ומתקדמת.

אותה הדמות הקדמונית והמיתית של 'גואל הדם', הרודף בחרב שלופה ובעיניים רוויות תאות נקם אחרי הורג קרובו; האורב בציפיה דרוכה לשעת הכושר, מוזן מאמונות תפלות ונסער מריחה המשכר של הנקמה, נראית לבני זמננו כלקוחה מבמת חזיון תלושה ואבסורדית, שאין לה דבר וחצי דבר עם אורח חייהם המודרני, ועם השקפת עולמם הרציונלית והמהוגנת.

אך הנה, כמו בתחומים נוספים, לעתים נראה שבטחונם העצמי המוצק של אזרחי ההווה באשר לשונותם ונבדלותם התהומית מן האנשים שהתהלכו על האדמה הזאת לפני אי אלו אלפי שנים, טעון בדיקה נוספת. נראה אולי שאלמנטים עמוקים בנפש האדם ובתרבותו אכן פושטים צורה ולובשים צורה, אך עדיין ניתן לזהות את המוטיב הבסיסי ואת השורש הקיומי גם במופעם הנוכחי.

הדברים אמורים כלפי התמסרותם של הורים שכולים, מי שאיבדו את יקיריהם בנסיבות טראגיות, לחיפוש ומציאת 'אשמים', לתביעה של מיצוי ועשיית דין עם ה'אחראים', לזיהוי גורף וברור של ה'ראש שצריך להערף', ולהפניית האצבע כלפי המנהיג שצריך 'לשלם' בכיסאו. בלהט היגון הצורב ותחושת חוסר הפשר המעיקה עד תהום, יש והם נסחפים להתבטאויות מרירות ותוקפניות נגד מי שהם מזהים כ'אשמים', ורואים באנשי הרשויות כמבקשי נפש יקיריהם לקחתה.

אסון הכרמל בהחלט לא היווה ההזדמנות הראשונה למחשבות מסוג זה. לעתים מזומנות אנו שומעים בני משפחתו של נפגע איבה מביעים 'הקלה' או חווים 'סגירת מעגל' כאשר נתפס או נהרג המפגע. דוגמא נוספת ושונה היא התאגדותם של הורים שכולים ממלחמת לבנון השניה, בניסיון למנוע את כניסתו של מפקד אותה מלחמה לחיים הפוליטיים. קשה לעתים שלא לזהות, את אותו הצורך הקמאי, המהדהד עוד משחר ההיסטוריה, 'לנקום את הדם השפוך', 'לסגור את המעגל', 'להשיב את האיזון על כנו'. את שורשיה של תופעת 'חיפוש האשמים' ומאבקיהם המרים של הורים שכולים, יש לחפש אפוא לא רק במרחב פוליטי ומשפטי, אלא גם, ואולי בעיקר, במישורי תשתית עמוקים יותר, בארכיטיפים תרבותיים ואולי אף אנושיים, שאלפי שנים לא העבירום מן העולם.

אין הדברים באים ממקום של אמירה שיפוטית ושוללת בהכרח, בוודאי שלא כלפי אנשים בשעת יגונם המר. כמו כן, אין הדברים מתכוונים להביע דעה ממשית בשאלת ה'אחריות' וה'מחדל' של גורמי השלטון, שנאמרו בה דברים לכאן ולכאן, וקטונתי מלהכניס ראשי בין ההרים. מה גם שלא ניתן לענות על שאלה כזו באמירה כוללנית וגורפת, שהרי ארוע ארוע ואופיו, מחדל מחדל וגורמיו, ולמשל לא ראי אסון הכרמל כראי מלחמת לבנון השניה. שורות אלה לא באו אלא לנסות ולהצביע כאמור על שורשיה העתיקים של תופעה תרבותית וחברתית, ולתת חומר צנוע למחשבה, על הדומה והשונה בינינו לאבותינו הקדומים.

ב.

מעניין אפוא להצביע על כך, כי דווקא בחברה החרדית, האמורה, לפחות לפי הדימוי, להיות נאמנה לקיומם של נוהגים קדומים ותפיסות קמאיות (כפי שאכן מתקיימת 'נקמת דם' בחברות שמרניות אחרות), רווחת הרבה פחות, אם בכלל, תרבות 'חיפוש האשמים'. חלף זאת מובעת אמונה תמימה כי 'הכל משמיים', וכי 'לכל כדור יש כתובת'. לפי תפיסה זו, לא המחדל והרשלנות האנושית הם הסיבה לאסונות טראגיים, אלא 'גזירה קדומה', ורצונו הנעלם של האל, הנשגב תמיד מבינתם של בני תמותה. גם כאשר ניתן להצביע על רשלנות כמעט ודאית בעטיה התרחש אסון, התגובה המקובלת בקהילה החרדית היא התעטפות באיפוק והבלגה, והצהרה על קבלת דינו של הבורא, 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט', שטעויותיהם ומחדליהם של בני אנוש הם רק הדרכים באמצעותם מתבצע רצונו ומתממשת מדת דינו. הנהג העבריין או הרופא הרשלן הם לא יותר ממריונטות פסיביות בתיאטרון בובות קוסמי, שקצרה יד אנוש מלהשפיע על פעולתו .

הקצה האבסורדי של תפיסה כזו הוא דטרמיניזם מוחלט המסיר כל אחריות מכתפיו של האדם, שלמעשיו ולמחדליו אין בעצם כל משמעות, שהלא הכל כבר 'נקבע מלמעלה'. אין ספק כי דטרמיניזם כזה, המנוגד גם למסורת היהודית המכירה בערך עשייתו העצמית של האדם ('השתדלות'), סופו לחלחל, והוא כבר מחלחל, ממישור התגובה שלאחר המעשה, אל ההיערכות והעשייה המתבקשת קודם מעשה, והביטויים לכך בקהילה החרדית מצויים למכביר.

מתבקש אפוא, כמו בהרבה תחומים אחרים, 'שביל זהב', בין חיפוש אובססיבי לעתים אחר 'אשמים' ו'אחראים', ההופך ללחם חוקה של התקשורת אחרי כל אסון, לבין קידוש הפאסיביות בשם האמונה. ענווה וצניעות אנושית, והכרה במגבלות יכולתו של האדם לתת 'מענה' ו'כיפת ברזל' ולמגן את עצמו לדעת בפני כל איום, אינן חייבות כמובן לנבוע אך מאמונה דתית. מצד שני, אל להם לגלוש להצדקת שיתוק ממעש, ולהעניק  חיפוי להעדר עשייה.

סודו המשיחי של הרבי מסלונים

במרכז סערת עמנואל המרעישה ארץ ויושביה, עומדת אישיותו המסתורית והחידתית של האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל ברזובסקי. אדמו"ר צנוע ונחבא אל הכלים, שגם ברחוב החרדי לא ממש היה מוכר עד לפרשה הנוכחית מעבר לגבולות קהילתו, והנה אמירותיו והצהרותיו עולות לראש הכותרות, ומעוררות סערה חסרת תקדים.

רבים לא מצליחים בשום אופן, למרות מאמץ אמתי וכן, להבין את הרציונל המניע את התנהגותו, הנדמית קיצונית וחסרת פשר. מלבד ביקורת מוסרית וחברתית הנמתחת בהקשר של ההפרדה בעמנואל, מדובר כבר גם, ואולי בעיקר, על רובד בסיסי ביותר של אסטרטגיה ציבורית מינימלית. האופן הקיצוני וחסר הפשרות שבו מנוהל ה'מאבק' וההתעקשות שלא לסגת אפילו כקוצו של יו"ד, גם לא לימים ספורים, נראים לרגעים, צר לומר, כסוג של טירוף. האמירות והקולות היוצאים מחצרו נשמעים מיום ליום אבסורדיים והזויים יותר ויותר, ומעוררים מבוכה מעיקה. גם המבקשים להבין וללמד זכות, מתקשים לפענח את עולמו הרוחני של האדמו"ר, ואת הערכים המובילים אותו במאבקו. עוד ועוד שואלים: מה בדיוק מבקש האדמו"ר, לאן הוא חותר להגיע, ולאיזה מבוי סתום וחסר מוצא הוא מוביל את הקהילה הקטנה שלו בעמנואל, כשבדרך נוצרות השלכות קשות במעגלים רחבים.

כל המציאות הזו עומדת בסתירה לדימוי 'נאור' ו'פתוח' של קהילת סלונים ביחס לחסידויות אחרות, וגם של האדמו"ר הנוכחי באופן אישי. אפילו מהבטה שטחית על דמות דיוקנו, והוא איש מרשים ויפה תואר, המחונן בהחלט במה שמכונה בשפה החסידית 'הדרת פנים', ניתן לחוש כי מדובר בדמות אצילית ורבת השראה. התמיהה אפוא רבה שבעתיים.

השורות הבאות יהוו אפוא ניסיון צנוע, על בסיס היכרות עם הרבי וקהילתו, להתוות קוים בסיסיים והתחלתיים, לאופיו האישי ולעולמו הרוחני, המסתורי והאזוטרי, של הרבי מסלונים, תוך ניסיון למצוא באלה את שרשי הנהגתו בפרשה הנוכחית. אני מקווה שיהיה בדבריי מענה בסיסי וראשוני לשאלות הצורבות עכשיו את לבם ומוחם של רבים.

שבוי בחלומו

נפתח במישור האישיותי, בניסיון לשרטט דיוקן פסיכולוגי: מדובר באדם בעל נטייה אינדיווידואליסטית חזקה, איש בעל אופי מופנם ומתבודד. בשנים שלפני התמנותו לאדמו"ר היה מסוגר רוב שעות היום בחדרו הפרטי, בקומה העליונה של בניני ישיבת סלונים. מעולם לא היה חלק מחבורת התלמידים ההדוקה שסבבה בכל עת את אביו האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום', מייחלת להדרכתו ולקרבתו. באופיו הוא רחוק מאד מלהיות 'איש רעים להתרועע'. תמיד הילך בצידי דרכים, שָׁקֵט וחרישי, שבוי במעין חלום, חי בצלו של עולם פנימי.

לפני עלייתו על כס האדמו"רות כיהן כראש הישיבה של חסידות סלונים, תפקיד אותו ירש מאביו מייסד הישיבה, לאחר שאביו הוכתר לאדמו"ר. תפקיד ראשות הישיבה שימש איתות מובהק של סימונו כ'יורש העצר'. אך למעשה, מלבד ה'שיעור הכללי' על הסוגיה השבועית שעליו עמל רבות, וכן השיחות שאזכיר בהמשך, לא התבטא תפקידו בשום סוג של קשר עם תלמידי הישיבה. רבים מהם התמרמרו על הדבר, ויש שראו בכך ביטוי ליהירות ולהתנשאות. בודדים ממש מתלמידי הישיבה קיימו עמו קשר אישי. כדי לשוחח עמו ביחידות היה צורך להירשם אצל אחד ממקורביו ולהמתין בתור שבועות ארוכים, משום שהזמן שהקדיש לשיחות אישיות עם תלמידים היה מצומצם ביותר.

סדר יומו היה מוקפד ביותר. הוא נהג להשכים בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ובשעת ערב מוקדמת עלה על יצועו. בישיבה אמרו כי ניתן לכוון את השעון על פי הזמנים הקבועים שבהם היה בא וחוזר מחדרו בישיבה לביתו ברחוב הסמוך. קול פסיעות נעליו, המצוחצחות בקפידה ומבריקות תמיד, היה מהדהד בחלל רחבת הישיבה, והבחורים ידעו כי זה הזמן להנמיך את שיחותיהם הקולניות ולסגת הצדה ביראת כבוד. בזמן השיעורים והשיחות, שארכו שעה ויותר, הייתה הדלת המרכזית נעולה ולא ניתן היה להיכנס או לצאת באמצע, משום שקולות פתיחתה וסגירתה הפריעו את ריכוזו.

הוא מחונן בחוש אסתטי מפותח וברגישות עמוקה ליופי. מראה זר פרחים טבעי וססגוני או שולחנות ערוכים בטוב טעם, עשוי לגעת ללבו עד דמעות. מדי יום שישי לקראת כניסת השבת היה צועד רגלי, בדד, לתפילת ליל שבת בכותל המערבי. שם, ללא מניין, היה עומד לבדו שעה ארוכה, בפינה קבועה, מול האבנים הגדולות והעתיקות, ושופך את נפשו לפני אלוהיו. מראהו האצילי והבודד משך את תשומת לבם של רבים, ונודע באותה תקופה כאחד ממוקדי העניין של המקום. רבים היו ניגשים אליו ביראת כבוד לאחר התפילה, מבקשים את ברכתו ועצתו (מנהגו זה נפסק לאחר פטירת אביו, ומחויבותו כאדמו"ר להתפלל עם חסידיו).

נפשי יצאה בדברו

שיחותיו כראש הישיבה ניחנו בקסם מושך ובהילה מיסטית. שיחות אלו ניתנו במשורה, אחת לחודשיים בערך, אך כאשר התקיימו אף אחד מבני הישיבה לא החמיץ את המעמד, ואף רבים מהאברכים הנשואים שחלקם הגיע במיוחד מערים אחרות. דומייה דרוכה שררה באולם, כאשר מילותיו האטיות והמדודות חתכו את חלל האוויר. שיחותיו הצטיינו בכוח ציור והבעה בלתי רגיל, והיה בהם משהו סוגסטיבי. הוא אדם בעל נפש שירית ופיוטית, סוערת ורוויית כיסופים. דיבורו היה חולמני ומהורהר, כשוקל את מילותיו, וכאשר דיבר היה מבטו נעוץ תמיד בחלל התקרה.

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוחלטות וקיצוניות. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים מסוג זה לא דרכה מעולם על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על התפילה היה מתאר חיזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. כך גם בנושאים אחרים. הכול היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע.

קשה לומר ששיחותיו הצטיינו באיכות אינטלקטואלית יוצאת דופן או במבני עומק רעיוניים, צדדים שמעולם לא היו חזקים במיוחד בשושלת סלונים, אבל היה בהם תמיד רגש עמוק ומסעיר, כובש ומהלך קסם, ופיוטיות חרישית ושובת לב. דיבורו פרט תמיד על נימי הלב. יכולת להרגיש כיצד הוא חש בשעת דיבורו את הרגשות שהוא מדבר עליהם, בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.

תופעה שבלטה בשיחותיו הייתה שליטתו ואהבתו לתנ"ך, דבר נדיר בחברה החרדית והחסידית. כאשר היה מצטט פסוקים וקטעי תנ"ך שלמים בעל פה, בהברה מודגשת ומוטעמת ורוויית געגועים, יכולת לחוש כיצד הוא מאוהב במילים עד כלות נשמתו. לעתים רבות היה קולו נשנק מהתרגשות כאשר היה חוזר על ציטוטים אהובים עליו במיוחד, כמו למשל, וזה כמובן לא ציטוט מהתנ"ך, הפיוט 'ציון הלא תשאלי' של רבי יהודה הלוי.

כאדם מקורי ואורגינלי המחונן בנביעה פנימית, ושלא כמו 'בנים ממשיכים' במקומות אחרים שלעתים אינם אלא חיקוי דהה וחיוור של האבות המייסדים מתווי הדרך, שיחותיו כמעט מעולם לא ציטטו במישרין את אביו בעל 'נתיבות שלום', ואפילו לא דברי תורה של אדמו"רי החסידות הקודמים, מלבד הספר העיוני יותר 'יסוד העבודה', שהיה חביב עליו במיוחד. חלק מהדור המבוגר של תלמידי אביו ביקר אותו על כך וראה בכך התעלמות ממורשת האב, שבנה את החצר ממסד ועד טפחות והורישה לבנו בכורו על מגש של כסף. נדמה שהוא התמודד בדרכו שלו עם צלה של אישיות כה דומיננטית וריכוזית כאביו, וביקש לבנות את עצמו כאישיות שונה, בעלת קול ואמירה ייחודית.

דמויות מרכזיות שנכחו בשיחותיו, כאלה שאביו למשל לא הזכירם מעולם, הם 'בני הנביאים' מן התנ"ך. שוב ושוב היה מתרפק בערגה על מי שעזבו את כל עסקי העולם ויצאו אל המדבר לחיי פרישות, 'כדי שתתדבק נפשם ומחשבתם להשם'. ספר 'המספיק לעובדי השם' של רבי אברהם בן הרמב"ם היה חביב עליו במיוחד. באוזני רוחי אני שומע עכשיו את קולו הזך, חוזר בהטעמה וברטט על לשונו של 'המספיק': "העולם החומרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין העבד ובין רבו". או משפט אחר שהיה שגור על לשונו: "היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם". בל"ג בעומר היה מדבר בערגה ובכיסופים על ה'חבריא' של רשב"י מספר ה'זוהר', דימוי נוסף של קבוצה מיסטית.

מדי שנה בסביבות פרשת פנחס, היה קולו ניצת בדברו על פנחס, האיש היחידי, שאש הקנאה לכבוד האל בערה בנפשו והוא קם ועשה מעשה. בהקשר זה היה רגיל לצטט את לשונו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, בספרו 'פרי הארץ': "מה לו לזה להפקיר את עצמו על קדושת שמו, והלא נחת רוח היא לפניו בתכלית אהבה בתענוגים". בשיחות ליל פורים, שהיו מעמד מיוחד וחריג בחצר סלונים, מעין 'טיש' של הבן בחיי אביו, היה אחד המוטיבים המרכזיים מסירות נפשה של אסתר, שהפקירה את עולמה הגשמי והרוחני ובכך פתחה את שערי הגאולה. הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי; רק בשבירתו ובניפוצו טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש.

שיחותיו ציירו תמיד את עולמם של יחידי סגולה. לא 'יחידים' במובן השגור והרווח בחברה החרדית, 'גדולים' ו'תלמידי חכמים', אלא 'יחידים' מיסטיים, כמו 'בני הנביאים', השרויים בעיגול פנימי של אור, ופניהם כלפי מעלה. אין כל צל של ספק שבעיני עצמו הוא יחיד כזה, אולי אפילו היחיד שבדור.

יפה כוח הבן

כאשר נתמנה לאדמו"ר, רבים בסלונים, בעיקר כמובן המבוגרים ומביני דבר, חששו להתאמתו לתפקיד. מהיכרותם אתו הם לא הצליחו לדמיין 'כיצד בדיוק הוא יעשה את זה'. גם אם לא הוטל ספק בסגוליות הייחודית של אישיותו, נותרה השאלה המרכזית, כיצד איש סגור ומתבודד זה, שחי כל השנים בבועה מנותקת משל עצמו, יתמודד עם ענייני הציבור שהוטלו על צווארו. כיצד הוא יסכין למשל ל'קבלת קהל' רצופה ואינטנסיבית של שעות ארוכות מדי יום, תפקידו המסורתי של אדמו"ר. החששות הללו התבדו מהר מאוד. ניכר היה בתחילת האדמו"רות כיצד הוא משתחרר מצלו הכריזמטי של אביו. קומתו הזדקפה, והוא נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות של האב. נראה היה שחל שינוי באופיו. בשקט בשקט, בעיקר אצל הצעירים הנלהבים כשהמבוגרים לא שומעים, יכולת לשמוע את הדיבורים המוכרים גם מקהילות חסידיות אחרות, על 'יפה כוח הבן מכוח האב'.

בניגוד לאביו, איש הציבור הטבעי והמעורב, שמלבד הנהגת קהילתו הטה שכם והיה פעיל במיוחד בעסקי ציבור בבמות ובפורומים שונים וידידם האישי של רבים מ'גדולי הדור', עולמו של בנו ר' שמואל הוא באופן מובהק 'עולמם של יחידים', יחידים הפורשים מן העולם וחורגים אל האור האלוהי. אכן, הוא בעל מבנה אישיות ואופי שונה מאד מאביו, מופנם ואינדיווידואלי. אך זהו לא רק עניין של אופי: בחשיבתו העקרונית הוא סולד ובז לעולם פוליטי. אביו ה'נתיבות שלום' העלה את 'אגודת ישראל' בשיחותיו ובהשקפתו למדרגת קדושה, כגוף המייצג את המהות הרוחנית של 'כנסת ישראל', אך הוא לעומת זאת סולד ומתנער מעסקי המפלגתיות והפוליטיקה, ורואה בהם מהות של סיאוב וריקבון, המנוגדים בתכלית לתפקידו ועולמו הרוחני האישי. כפי ששמעתי, בהזדמנות מסוימת הוא תיאר בעצמו את חילוקי הדעות שהיו לו עם אביו בנושא, וכך התבטא: "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכול שקר ופוליטיקה". ביטוי להשקפתו זו הוא נתן במערכת הבחירות שלאחר ההתנתקות, שבה הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בשל השתתפותה של אגודת ישראל בממשלת ההתנתקות והסיוע העקיף שנתנה בכך לביצועה.

גם מאז הוטל עליו עול הציבור, אין לו הערכה רבה מדי לעמיתיו ה'גדולים' והאדמו"רים השונים. הוא רואה בהם חלק ממשחק בנאלי ונדוש, אפילו שקרי ומכור. סירובו העקבי לחתום על כרוזים ציבוריים איננו מקרי. הוא מחוץ למשחק. בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'.

מגעו האנושי ושיחו ושיגו עם הבריות, מתאפיינים באצילות וברוך. הנהגתו נסיכית ומלכותית, רוויית הוד והדר, וכולו אומר תפארת וכבוד. חבר המדריך קבוצות תיירים בלילות שבת בירושלים, סיפר לי על התלהבותם הקבועה של התיירים מדמותו המרשימה של הרבי מסלונים, ומהבעת הדבקות המיסטית הנסוכה על פניו. אך השלווה המלכותית והאצילית, חיוכו הרחב והמוכר החושף טור שיניים צחורות למשעי, והפאות הסדורות בקפידה מאחורי האזניים, אינן מסגירות את המתחולל בלבו פנימה. בנשמתו של האיש הזה, המאופק והעצור, יוקדת אש תמיד. אש מיסטית של כיסופי קדושה וטהרה מוחלטת, תוקד על מזבחו לא תכבה.

קופץ כאייל

כל הנאמר עד כאן, שופך כמדומה אור מסוים על אופיה של האישיות העומדת במרכז הסערה. אך כדי לרדת לשורשי הדברים ביתר בהירות ודיוק, אני מבקש לעמוד על מוטיב מיסטי שהיה מופיע פעמים רבות בשיחותיו, והוא מקבל עכשיו משמעות ברורה ומובהקת. כוונתי לציטוט מן הספרות הקבלית החוזר רבות בחסידות סלונים (ראו גם כאן), על אותה 'כנישתא חדא' (קבוצה אחת), שתתקיים בארץ ישראל לפני ביאת המשיח, תשוב בתשובה שלמה ותביא את הגאולה. כבחורים צעירים לא הבנו וגם לא העמקנו יתר על המידה בדבריו, שהיו תלושים לחלוטין מעולמנו. אהבנו את הצליל המסתורי של דבריו, שלקחו אותנו לרגע לעולם אחר. רק עכשיו אני מבין עד כמה מבחינתו הוא התכוון לכך ברצינות גמורה.

עולה בי עכשיו זיכרון בהיר לגמרי משיחה אחת שלו, בליל פורים של שנת תשנ"ג, שיחה שהכתה גלים תקופה ארוכה לאחר שנאמרה, ועד היום קלטות שלה חוזרות ומושמעות בחסידות סלונים. עיקרי הדברים שנשא בשיחה זו משקפים רעיונות ותפיסות שחזר עליהם רבות בשיחותיו, ושאפיינו את הלך רוחו.

שיחותיו בליל פורים נשאו כאמור אופי ייחודי, וריכזו אליהם קהל רב. רוב החסידים, בפרט הדור הצעיר, היו נוכחים במעמד זה, דבר חריג למי שלא כיהן אז כאדמו"ר. היה זה מעין 'טיש' שלו בחיי אביו, פעם אחת בשנה. בהשפעת כמה כוסות יין כמצוות היום, הוא היה נושא את דבריו שעה ארוכה מתוך בכי חנוק וסוער, והיו בהם גילוי לב וסערת נפש שלא היו אופייניים לו בשאר ימות השנה. בין הצעירים רווחה ההתבטאות שליל פורים הוא 'ליל ההתגלות' שלו.

את דבריו הוא פתח, עדיין רגוע ושקט, בציטוט מדרש חז"ל על הפרק בתהילים 'למנצח על איילת השחר', פרק שחז"ל דרשו אותו כידוע על אסתר המלכה ועל נס פורים. וזה לשון המדרש: "למנצח על איילת השחר. למנצח למי שהוא קופץ כאייל, ומאיר לעולם בשעת חשיכה. ואימתי הוא מאיר, בלילה. הלילה, אף על פי שהוא לילה, יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך, בעלות השחר. שהלבנה והכוכבים נכנסים, והמזלות הולכים להם, ואותה שעה אין לך חושך גדול מזה. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מעלה את השחר ומאיר לעולם". בהמשך מתקשרים הדברים לאסתר, 'שהביאה את השחר מתוך החושך'. המדרש משווה אפוא את תקופת אסתר ונס פורים לחושך המוחלט השורר קודם עלות השחר, כאשר אסתר נמשלת ל'איילת השחר', זו ש'קפצה כאייל' ו'האירה לעולם בשעת חשכה'.

לצד אסתר ומסירות נפשה המשיך הרבי לתאר בשיחתו גיבורים מקראיים נוספים, שסיפורם משמש מופת של מסירות הנפש. כך נחשון בן עמינדב, שלפי מסורת חז"ל קפץ לים סוף בעת יציאת מצרים, ובזכות מסירות נפשו ואמונתו זכו ישראל לנס ונקרע הים. הרבי ציטט את הפסוק מספר הושע: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל, ועם קדושים נאמן". בדרשתם על פסוק זה מתארים חז"ל את עמידתם של השבטים על שפת הים, כאשר מצרים נוסע אחריהם והים לפניהם: "זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". בשעה שהייאוש וחוסר האונים מילאו את השבטים כולם, קפץ הגיבור היחיד נחשון בן עמינדב לים בניגוד לכל היגיון, והביא את הישועה. מסירות נפש משוללת היגיון, הליכה עד הקצה ומעבר לו, הם אפוא מפתחות הישועה וההארה האלוהית. כך אצל נחשון בן עמינדב, וכך אצל חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, שגם את סיפורם כפי שהוא מופיע בחז"ל תיאר הרבי בציוריות וברגש עז.

מנין שאב נחשון בן עמינדב את הכוח לפעולתו זו, שאל הרבי. התשובה טמונה לדעתו בלשון הכתוב, "ועִם קדושים נאמן". ככל שפעולת מסירות הנפש היא אמיצה והרואית, היא שואבת את כוחה מההתקשרות לחבורה, לקהילה, הנושאת יחד את ערכי הקדושה ותביעותיה מול עולם אדיש וחומרני (אני מתרגם את דברי האדמו"ר לעברית מודרנית כדי לשבר את האוזן, בוודאי שלא אלו מונחיו וסגנונו).

בחלק נוסף של השיחה התמקד הרבי בדברי חז"ל על כך שגזרת ההשמדה הייתה עונש על כך ש"נהנו מסעודתו של אחשוורוש". האם אכן לא נמצאו בדברי ימי ישראל חטאים חמורים יותר, שאל הרבי, ובכל זאת לא מצאנו שנגזרה בעקבותיהם כליה. ההנאה מסעודתו של אחשוורוש אולי איננה חטא כה חמור, השיב, אך היא מסמלת את ההיסחפות אחר הנאות הגוף ותענוגות החומר, שהם כמחיצה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים.

לקראת סיום השיחה הוא ערך השוואה בין תקופת נס פורים לתקופתנו, שאף היא לדבריו תקופת החושך המוחלט שטרם הגאולה. אינני יכול להעביר כאן את סערת הרוח והבכי הכבוש, את הטונים המתחלפים והניגון המרטיט שבו נאמרו הדברים, אך הנה תוכנם (בתרגום מיידיש, ולעתים בתוספת הביטויים ביידיש):

"מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה. היו תקופות בחיי עם ישראל, של 'מחוץ תשכל חרב'. חרב הלכה וקרעה חלקים מהאומה (הכוונה לתקופת החילון). היום, ברוך ה', חלפה החרב. מבחינות רבות אפשר לומר ש'איכשר דרא'. יהודים מקפידים על קלה כבחמורה. יש את כל המותרות, בכל ההכשרים, בכל ההידורים. אבל [בזעקה] 'מחדרים אימה'!… – מחדרים השתררה כזו אימה חשכה גדולה שמעולם לא הייתה. אמת, אמונה, הצנע לכת, אהבת ה' שהרמב"ם מדבר עליה, כל אלו הם 'מחדרים אימה'. [זועק] תסתיר פניך יבהלון!…".

"חז"ל אומרים 'משורר ששיער חייב מיתה'. ישנם תפקידים פנימיים וישנם תפקידים חיצוניים. 'משורר' הוא התפקיד הפנימי. 'שוער' הוא התפקיד החיצוני, לחזק את הבריחים. באותם התקופות של 'מחוץ תשכל חרב', היו מוכרחים כל ה'משוררים' לעזוב את תפקידם והפכו להיות 'שוערים', משום שהיה צורך לעסוק בחיזוק החומות והבריחים. אבל סוף דבר, לא נשארו משוררים. [זועק] צימאון עז לאלוקות, שזהו יסוד שיטת הבעל שם טוב, מה תהא עליה!…".

"והנה, חזרנו לארץ ישראל. כנסת ישראל חזרה למקומה. בשיר השירים נאמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. העולם מחכה עכשיו ל'קופץ כאייל', שיאיר לעולם בשעת חשיכה. לאמיר אריין טאנצן (הבה נקפוץ), זייט נישט מחמיץ הזדמנות וואס איז נאך דא געבליבן צו זיין א קופץ כאייל ומאיר לעולם כולו (אל תחמיצו את ההזדמנות שעוד נותרה להיות קופץ כאייל)… אבל אי אפשר לעשות זאת לבד, טאנץ נישט אליין, אליין קען מען נישט (אל תקפצו לבד, לבד אי אפשר), ועם קדושים נאמן, מצאו חברים, ידידים, טרעפט זיך חברים, ידידים, אל תחמיצו את ההזדמנות…

שוב ושוב חזר על דבריו, בעיניים עצומות ורוויות דמעה, בפנים נשואות אל על, ובקול בוכים משתנק: "די וועלט ווארט אוף א קופץ כאיל, וואס זאל נעמען און צוריק מעורר זיין (העולם מחכה לקופץ כאייל שייקח ויעורר בחזרה), ומאיר לעולם כולו, ומאיר לעולם כולו, עד שתחפץ…" – עד שכרע באפס כוחות על כסאו, והבחורים התחילו בניגון הסלונימאי הנודע על הפרק 'למנצח על איילת השחר', ויהי המקום לחרדת אלוהים.

והנה, זמן מה לאחר אותו פורים עברה השמועה כי האדמו"ר (כאמור, אז ראש הישיבה) ביטא באזני מקורבים את אכזבתו על כי דבריו לא נשאו פרי, ולא חוללו את התוצאה שהוא ייחל לה. התברר שהוא ציפה במלוא הרצינות הגמורה שייגשו אליו יחידים, בחורים ואברכים, בעלי שאר רוח ו'מסירות נפש', ויביעו את נכונותם לייסד קבוצה נבחרת של 'קופצים כאייל', היינו לקבל על עצמם חיים של קדושה עליונה ומתח רוחני גבוה, כדי 'להאיר את העולם' ולהביא את הגאולה.

לא הייתי מסתמך על שיחה בודדת ואפיזודה שבאה בעקבותיה, הגם שאף היא עצמה משמעותית עד מאוד כפי שנקל להבין, לולא היה כאמור המוטיב הזה, 'כנישתא חדא' שמביאה במסירות נפש את הגאולה, בן לוויה קבוע לשיחותיו, ואלמנט ידוע במסורת ובאתוס הסלונימאי, כמו גם הרעיונות האחרים שהזכרתי – הפרישות כשער לעולם הרוח, וההתאגדות בחבורה. אכן, באותו ליל פורים הוא נתן לכך ביטוי עז שנחרת בלב שומעיו, אך הרעיונות עצמם לא היו חדשים כלל למאזיניו הקבועים.

בהקשר זה חשוב להבין: המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' עשויה להתהוות מבחינתו ומצד המסורת שהוא התחנך עליה, הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד שבו האוזניים כרויות לקריאה מסוג זה, ובו מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

בועה של קדושה

בדימויו הפנימי של האדמו"ר, הקהילה שהוא מנהיג מהווה אפוא אי אידאלי של טוהר, בועה של קדושה, ועליו מוטל לשומרה מכל משמר, לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. געגועיו וכיסופיו של האדמו"ר מנעוריו כל הימים הם לעולם של קדושה מוחלטת ואוטופית. בעיני עצמו הוא מורהּ ומנהיגה של 'כנישתא חדא', החבורה הקדושה והנבחרת שתביא את הגאולה. הקבוצה הזו חייבת להיות מובדלת מהעולם החיצון, ההולך ומסתאב מיום ליום.

בשיחות שהוא נושא בשנים האחרונות הוא מתאר את האינטרנט כמשהו ש'מטמא את האוויר'. העולם כולו מלא בעיניו ב'חיידקים של טומאה', והפתרון היחיד להתמודד אתם הוא הקמת חומות גבוהות של קדושה, יותר ממה שנצרך בדורות קודמים. הוא מחמיר מאד בענייני עבודה משותפת של גברים ונשים, וגם בהזדקקות לאינטרנט לצורכי פרנסה. התפיסה שלו את סכנת האינטרנט איננה מתמקדת במישור המעשי כרבנים אחרים בעולם החרדי, העומדים בפשטות על שלל הפיתויים והאפשרויות חסרות התקדים שהכלי הזה מציע, ועל הפוטנציאל הנפיץ שלו מבחינת החברה החרדית. הוא מייחס לאינטרנט כוח טומאה מיסטי, שגם כניסה מבוקרת לאתרים 'כשרים' או עסקיים בלבד, איננה יכולה לחסן מפני סכנתו.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל איננה בשום אופן מבחינתו חומת הפרדה של אפליה והשפלה כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ מן ה'גזענות' שבה מאשימים אותו. כל כך הוא משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת' כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה. גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה הקדושה והנבחרת שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזו על חומת הקדושה והטוהר המקיפה את בני האור, אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

בתקשורת החרדית פורסמה שיחתו בכלא לפני 'האסירים', וכך הוא אומר להם: "בראש חלפה מחשבה, אולי גם המשיח יבוא אחרי מעמד כזה. ובוודאי שהשלב הבא העומד בפנינו הוא ביאת המשיח". ובהמשך: "ככה נגדל דורות של בנות שלא נתבייש עמהן בפני מלך המשיח".

במכתב שפרסם הוא מבטא שוב, באופן ברור ומפורש, את תודעת 'אחרית הימים' המדריכה אותו: "אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים". הימים הספורים שביקש בית המשפט העליון לאיחוד המגמות, ועוד סוגים נוספים של פשרות שהוצעו, הם כלל לא העניין. יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יו"ד. שמים וארץ תלויים במוצא פיו ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מלחמת אחרית הימים

הסיפור שאני מספר כאן הוא ללא ספק טרגי למדי. תודעתו המיסטית והמנותקת של הרבי עתידה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל סלעי המציאות, ולמעשה היא מתנפצת כבר עכשיו. אך הפער בין חזון למציאות מתחיל עוד קודם לכן: דימוייו הגבוהים והאידאליים של הרבי על קהילתו, רחוקים עד מאד ממציאות חייהם הממשית והפרוזאית של חסידיו הצעירים המתגוררים בעמנואל או במקומות אחרים. בדיוק כמו לאחר פורים תשנ"ג, כאשר חיכה עד בוש שייגשו אליו יחידים המבקשים להתמסר למשימה של 'הבאת הגאולה'. הדיבורים הנשגבים והמופשטים של האדמו"ר, שאולי הסעירו את דמיונם בשנות הנעורים, לא מגדירים במאום את עולמם הנוכחי של חסידיו הבוגרים תושבי עמנואל או ביתר עילית ואלעד, גם אם התרגלו לחזור עליהם בפיהם ולשכנע את עצמם שאכן כך, הם הם נציגי הקדושה עלי אדמות.

ברמה המעשית, הוא מעולם לא נפגש והקשיב באופן בלתי אמצעי לטענותיו של הצד השני, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לארגן פגישה כזו עם הרב יעקב יוסף. היעדר הפגישה ביניהם איננו מקרי. השפה שבה הוא מדבר עם חסידיו זוהי השפה היחידה שהוא מכיר. הוא איננו יכול לפעול, ומעולם לא פעל, במרחב אחר. כבן בכור לאביו האדמו"ר הקודם, נקל לשער את הבועה המגוננת שטיפחה אותו כל השנים וסגרה אותו מהעולם החיצון, אותה בועה שהוא מבקש להקיף בה גם את חסידיו

קשה לשער כיצד היו הדברים מתגלגלים אם היה נפגש עם הרב יוסף. זה היה מפגש של שני יהודים חרדים במראם והשתייכותם, חובשי כובע וחליפה שחורה ורבני קהילות, אך דוברי שפות שונות לחלוטין ונציגיהם של עולמות רוחניים זרים ומרוחקים בתכלית. ובכל זאת, כיצד היה האדמו"ר מגיב אם היה שומע מפיו, לדעתי בפעם הראשונה, על כאבן והשפלתן של הילדות 'הספרדיות' והוריהן, ועל האופן שבו נהגו חסידיו בעמנואל. האם היה ממשיך לדבר במושגיו התלושים, האוטופיים. באלו מלים היה בוחר להתייחס למציאות הקונקרטית, הממשית, שהרב יוסף היה מתאר באוזניו. הפגישה הזו כנראה כבר לא תתקיים, ועל כן לעולם לא נדע.

החסידים וה'מקורבים' שמנעו בדרכים שונות את קיומה של פגישה זו, יודעים היטב מדוע הם עשו זאת. הדימוי הטהור והמתרצה, המתחטא והמתפנק, שאותו מציירים החסידים לעצמם בעיני רבם כאשר הם נכנסים לחדרו ל'יחידות' ומתייעצים עמו על 'לבטים רוחניים', היה אולי נשבר ומתנפץ מול עדותו של הרב יוסף. מי זה יאפשר ליריבו המושבע, להיכנס אצל האדם החשוב והמרכזי ביותר בחייו, כפי שנתפס אדמו"ר אצל חסידיו, ולפרוש בשלמות את טענותיו הקשות.

הקורבנות האמתיים של 'מלחמת הקודש' המדומיינת והמופרכת של הרבי, הן כמובן בנות 'המגמה הכללית' בעמנואל ומשפחותיהן, שהושפלו עד עפר ודמן נשפך בראש חוצות, עוד הרבה לפני שהפרשה העגומה הזו הגיחה לתודעת הציבור. סבלן נמשך גם עכשיו, כאשר האדמו"ר מחריף ומקצין את דיבוריו, ורבים שואלים את עצמם, אולי אם הרבי מתעקש כל כך, שמא אכן 'כצעקתה'. שמא אכן השטן בכבודו ובעצמו אורב שם בעמנואל לבנות חסידיות, בדמותן של ילדות ספרדיות תמימות. האמת היא אולי הפוכה: נראה כי רבים בקרב הציבור החרדי האשכנזי שתמך בו מתחילים להבין לאחר המכתב האחרון כי שפתו ומושגיו של האדמו"ר לוטים בערפל אוורירי ומרחפים בספירות גבוהות ומסוכנות, וכי יש להרהר מחדש על התבונה שבהיגררות הציבור החרדי כולו אחרי המלחמה שהוא מנהל.

מסתבר אפוא, כפי שתיארתי כאן, שהילדות הקטנות הללו, שהדורסנות והאטימות של חסידיו בעמנואל השפיעה עמוקות על חייהן ועל חיי משפחתן, לא קיימות בעולמו. מעבר לכך שכאמור לא הייתה לו שום הזדמנות לשמוע את הצד שלהן, הוא פשוט לא רואה אותן. אין להן מקום בחיזיון המיסטי והאפוקליפטי שמצטייר בדמיונו. הן לגמרי שקופות. הטרגדיה היא, שבאיש הטהור והאצילי הזה שלא מסוגל לפגוע בזבוב אין טיפה אחת של רוע. מה שכן מסתמן זהו כשל עמוק בתפיסת המציאות. בראשו קיימים מבנים דמיוניים שלמים שבתוכם הוא פועל ומתנהל, ומבלעדיהם הוא לא רואה דבר. עמנואל היא לא עיר נידחת בישראל, אלא מפת קרב קוסמית לפני הגאולה. אדמונד לוי הוא לא יהודי דתי שומר מצוות הממלא תפקיד של שופט, אלא נציגה הדמוני של הכפירה המתעתעת, הפוערת את מלתעותיה המאיימות על בנות הכת הנבחרת והקדושה של חסידי סלונים ומאיימת להשחית את תומתן. המפקד העליון של הקרב הזה ושליחה של ההשגחה זה הוא עצמו, המתייצב בראש חסידיו, תוך שהוא קורא ל'אמוני ישראל', היינו היהדות החרדית כולה, להצטרף אליו למלחמה המכרעת של אחרית הימים.

ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה

הנה הן, 'הילדות החסידיות', נפרדות מאבא, שחובש 'שטריימל' על הראש ולובש קפוטה פרחונית לכבוד האירוע 'החגיגי'. כמו בשבת, כמו בחתונה. הנה הן הילדות הקטנות, שמרעישים עליהן את העולם, ש'הכל בשבילן', שהרי 'אנחנו בשביל הילדות שלנו ובשביל החינוך שלהן נעשה הכל, אבל הכל'. הנה הן הילדות, מפוחדות, בוכיות, מבולבלות עד לשד עצמותיהן, מותשות מיום של טירוף. לא מבינות דבר, לא יכולות להבין. הנה הן, רועדות, אבודות, מול ההמון השואג באקסטזה, מול השוטרים הזרים והמאיימים. אמא לא כאן, לא לידן, לחבק ולהרגיע, ואבא הולך לבית סוהר, כי 'שלטון הרשע' שמישהו כל כך אוהב לברוא ולהעצים בדמיונו, משליך אותו לכלא. כמו ברוסיה, כמו בתקופות אפלות בהיסטוריה. ככה אפילו הרב'ה אמר. אותו רבי, שבאותן תקופות היסטוריות שעליהן הוא כל כך מתרפק, הוא היה עשוי להיות מוצא להורג על המרדה כה בוטה נגד השלטון, ובוודאי היה נשלח לכלא בעצמו לצד חסידיו. ולא לכלא חמש כוכבים של מדינת ישראל הדמוקרטית והמודרנית, אלא למקומות קצת פחות נעימים. וכאן, במדינת היהודים החופשית שאבותיו לא יכלו אפילו לחלום עליה, שערה משערות זקנו הלבן והצח לא נפגעת. והוא יכול לעמוד מול חסידיו ולהגיד ככל העולה על רוחו, אפילו להגיד שכאן זה כמו רוסיה. נשגב להבין, מהיכן שואב רבי ומנהיג בישראל השוואות כל כך מופרכות. מה זה אומר על טיב תפיסת המציאות שלו, אותה תפיסת מציאות שבאמצעותה הוא מקבל את ההכרעות בפרשה העגומה הזו.

רבי יקר, כדאי שתדע: בזמנים ההם, שאתה חוזר ומזכיר, יהודים לא הובלו לכלא בשירה וריקודים המוניים ובתיאום עם המשטרה, או יותר נכון הקג"ב. ממש לא. והם גם לא התמקחו עם שירות בתי הסוהר על כמות הסיגריות שיוכלו להכניס. וגם לא הגישו להם לפני 'השלכתם' לכלא עוד ועוד סולמות לרדת מהעץ, ושליחים לא רצו הלוך ושוב והתחננו לפניהם לקבל הצעות פשרה, שנדחו באטימות ובגאווה. והם לא הובלו לשבועיים בכלא, אלא לפרקי זמן קצת יותר ארוכים. לפעמים גם, בעצם הרבה פעמים, ארוכים כמו הנצח.

והנה כאן עומד אברך, ומספר על הסבתא שלו ברוסיה שהוברחה כילדה קטנה מהבית כדי לקבל חינוך יהודי, 'ועכשיו גם הנכדה שלה בארץ ישראל עוברת אותו דבר'. חבל שהסבתא שלך, אברך תמים, לא יכולה לקום מקברה ולנזוף בך על דברי ההבל הללו, עשבי פרא שוטים על אדמת בורות חשוכת מרפא. אבל בעצם, מה לנו כי נלין על אברך זה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי קיר. ואם רבי שיבש משנתו, חייא מנין ידע לתקנה.

הנה הן הילדות, והנה גם מורתן שמלווה אותן, מסברת את אזניהן, מנסה לשווא להרגיע, 'נכון שאנחנו צריכות להיות שמחות? זה יום גדול'…  אבל הן לא ממש משתכנעות, אין להן שום סיבה בעולם להשתכנע. ספק אם אפילו את עצמה היא משכנעת. והבכי גובר, עולה, נישא מעל כל הקולות של הגברים הגדולים, החכמים בעיניהם, שמפגינים ממול, וקוראים לאלוהיהם בקול גדול. לא נכון, מורתי, אנחנו בכלל לא צריכות להיות שמחות, והיום הזה הוא יום עצוב מאד. יום של תוהו ובוהו, חושך ואפילה גדולה.

לילדות הקטנות האלה, לגיטי ולפייגי, נחמי וצביה, שהלב נשבר ונכמר למראן, מוקדש השיר הבא, בתקווה ובתפילה, כי ימצאו את הכוחות בבגרותן, להתמודד עם העולם האבסורדי והמבולבל שהן גדלות אליו. עולם שבו אבא מעדיף להיפרד מהן ולשבת בכלא, כדי שהן לא תלמדנה שבועיים ימים עד לסיום שנת הלימודים, עם אביטל ועם אודליה שכנותיהן לבניין וחברותיהן לספסל הלימודים בשנה שעברה. עולם שבו מדינת היהודים, שמספקת להן כלים ומרחב שלאף אחת מהסבתות שלהן לא היה בילדותן, היא 'שלטון עוין ואכזר', כי היא לא מתיישרת בדיוק, אבל בדיוק, לפי הגחמה האחרונה של רב פלוני או אדמו"ר אלמוני, וכי היא דואגת, אבוי, גם לכבודן המושפל ולזכויותיהן של ילדות יהודיות אחרות.

בשמלה אדומה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה

החיות עצרו מרוצתן
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל האריות וכל הנמרים
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה

האותיות עצרו את השורות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל הספרים וכל המחברות
חיפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה

בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה
וכל התותחים וכל החיילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

וכל הרי הגעש וכל הסערות
וכל האריות וכל הנמרים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

 

(בגרסה מאוחרת יותר מופיעות גם השורות הבאות:)

 את לא מבינה, את סתם ילדה קטנה,

מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך,

אל תהיי תמימה…

לכל איש יש שם?

השמות בקטע הבא בדויים, אך המציאות שהוא מתאר אמיתית וממשית לחלוטין.

קהילת לייבניץ היא קהילה חסידית ידועה ונכבדת בישראל. על שורותיה נמנים כאלפיים בתי אב, הפזורים ברוב הריכוזים החרדיים בישראל.

האדמו"ר הקודם מלייבניץ, ר' שלמה רוזנברג, מייסד בית לייבניץ בארץ ישראל וממלא מקומם של אדמו"רי לייבניץ הקודמים במזרח אירופה, נפטר בשיבה טובה לפני כעשר שנים. בהתאם לצוואתו יושב על כסאו בנו הבכור, האדמו"ר הנוכחי מלייבניץ ר' נפתלי רוזנברג.

דמותו הנערצת והלבבית של האדמו"ר המנוח חקוקה בליבם של חסידי לייבניץ, צעירים כמבוגרים. רובם ככולם רואים לעצמם זכות וחובה קדושה, לקרוא לבנים הנולדים להם בשמו של הרבי, שלמה. קשה למצוא יוצאים מן הכלל בענין הזה. עשרות רבות של תינוקות בנים נולדים מדי שנה בקהילת לייבניץ (מלבד בנות כמובן…), וכמעט בכל מעמדי הברית, נשמעת ההכרזה על ידי האב הטרי והנרגש, 'ויקרא שמו בישראל… שלמה'.

קהילת לייבניץ מורכבת כאמור ממאות בתי אב, בתוכם בולטות כמה משפחות ענפות, המהוות את 'לוז השדרה' של הקהילה. משפחות אלו ותיקות ומושרשות בקהילה. אבות אבותיהן של משפחות אלו יצקו מים על ידיו של האדמו"ר הראשון מלייבניץ, מייסד השושלת, במזרח אירופה של המאה ה-19. משפחות אלו, מלבד שורשיהן המוצקים וההיסטוריים בחסידות, ניכרות ובולטות גם בממד הכמותי. כל אחת מהן מסתעפת לעשרות בתי אב, לעתים למעלה ממאה, ומונה בנים ובני בנים, נכדים ונינים. משפחות כאלו למשל הן משפחות  טננבוים, שפיצר וגוטמן.

גולת הכותרת של מוסדות לייבניץ והמוסד המרכזי של הקהילה, היא ישיבת 'אהל דוד' – לייבניץ, הממוקמת בירושלים, בסמיכות לחצר האדמו"ר. רובם המכריע של צעירי לייבניץ נשלחים על ידי הוריהם ללמוד בישיבה המרכזית לתקופה של שבע שנים לפחות, למען יספגו אל נשמתם בשנות נעוריהם את עולמה הרוחני והווייתה של לייבניץ.

התוצאה המתבקשת והבלתי נמנעת היא כזו: בדור החדש והעולה של החסידות, המורכב עכשיו מילדים צעירים אך ימלא בשנים הקרובות את ספסליה של ישיבת לייבניץ, ישנם מאות ילדים ששמם הפרטי הוא אחיד, 'שלמה'. יתירה מזו: כתוצאה מהדומיננטיות הכמותית של שמות משפחה מסויימים, ילמדו בישיבה עשרות נערים ששמם הפרטי ושם משפחתם יהיו זהים לחלוטין. כאלה למשל יהיו השמות – שלמה טננבוים, שלמה שפיצר ושלמה גוטמן. כל אחד מן השמות הללו יהיה  שמם של עשרה תלמידים בישיבה לפחות, ומן הסתם אף יותר .

מציאות זו, אין דרך אחרת לומר זאת, מעקרת כמעט לחלוטין את עצם מושג ה'שם', המהווה אחד היסודות הבסיסיים והקמאיים של הציוויליזציה האנושית. מטרתו של מתן השם היא זיהוי, מיון והבדלה. אדם כי ייכנס בעוד מספר שנים להיכלה של לייבניץ, ויזרוק לחלל האוויר את השם 'שלמה', יזכה מן הסתם בתגובה לעשרות פנים צעירות שיסתובבו אליו בשאלה ובתהייה, שמא נתכוון אליהם. גם קריאה בשם המלא, הכולל את שם המשפחה, לא תשפר בהרבה את המצב.

החברה החרדית מתמודדת אולי עם אתגרים קריטיים וממשיים יותר, אבל מסופקני אם ניתן למצוא המחשה ציורית חדה כל כך, למחיקתה של זהות אישית, ולשיטוח קולקטיבי, ולו ברובד חיצוני וסמלי, של הבדלים אלמנטריים ומתבקשים בין איש לרעהו. כולם כולם כבני מרון, בני בלי שם, על המעלות בשולחנו של הרבי.

בשירה המפורסם כותבת זלדה, 'לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו'. מסתבר שבחברות מסויימות אין 'שם לכל איש'. להרבה אנשים, הרבה מדי, יש שם אחד, אחיד.