א.
פטירתו של הרב מרדכי אליהו ואופן סיקורה בתקשורת הדתית והחרדית, 'הציפה' אצלי מחשבות שהיו לי בעבר בהקשרים אקטואליים דומים: פטירתם של רבנים ומנהיגים רוחניים, והאופן שבו זו נחווית ונתפסת בחברה החרדית.
תופעה ייחודית לתקשורת החרדית, המשקפת בענין זה את החברה שבתוכה היא פועלת, היא התיאור של פטירת רבנים ומנהיגים רוחניים במונחים אפוקליפטיים כמעט של אסון ושבר נורא. כשאתה קורא את מודעות האבל הזועקות מרה ואת הכתבות העמוסות בביטויי הלם ואובדן, מתקבל הרושם כאילו הכותבים שמעו לראשונה על הרעיון המפתיע שאנשים פשוט מסיימים את חייהם בגיל מסויים, מי פחות מי יותר, ושכך הוא דרכו ומנהגו של עולם, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הנפטר התורן יכול להיות ישיש מופלג ובא בימים, שחתם חיים עמוסי פעילות ויצירה והעמיד תלמידים ובנים הרבה, זה לא ישפיע במאום על מינוני היללה והנהי, השוד והשבר.
דוגמה קיצונית הממחישה היטב את הדברים היא מסע ההספדים והאבל ההמוני שהתחולל בקהילה החרדית אחרי פטירתו של הרב שך, לפני שמונה שנים. הרב שך זכה כידוע לאריכות ימים חריגה, והוביל בשנות התשעים שלו פעילות ציבורית ענפה באופן מעורר השתאות. המספידים הבוכיים וקהלם הקשוב חשבו כנראה שהוא היה זכאי לחיי נצח. אחרת קשה להסביר את דבריו של דרשן פלוני, שעורר את הציבור ל'חשבון נפש' ול'פשפוש במעשים' בעקבות 'האסון הנורא' שניחת משמיים.
אפשר כמובן לפטור את כל זה כענין שמן השפה ולחוץ, שהרי הפער בין פאתוס לחיים, בין מליצות גבוהות למה שאנשים חושבים באמת, קיים בחברה זו גם בתחומים נוספים. זווית ראיה נוספת להביט בעדה על הדברים, היא האמונה הרווחת כי אכן המוות בכללו הוא ענין זמני, תוצאתו של החטא הקדמון, וכל אירוע של פטירה, בפרט של אישיות רוחנית, הוא בעצם הזדמנות נוספת לקונן על כך שעדיין לא נתבלע המוות לנצח, ולהצהיר על הציפיה לתחיית המתים, שבה 'יקיצו וירננו שוכני עפר'. גם אם יש אמת בהסברים אלו, אני מבקש לעמוד כאן על אספקט אחר שמשתקף לדעתי בתרבות ההספדים הלזו.
ב.
הכרזה שגורה באירועים אלה, המודפסת על כרוזי הלוויה והמודעות בעיתונות, ונישאת בקול בוכים מפי המספידים, היא הפסוק ממגילת איכה -'יתומים היינו ואין אב'. הכרזה דומה נוספת היא 'אוי לה לספינה שאבד קברניטה'.
ראוי לעמוד על המונח 'יתום', ועל הקונוטציות העמוקות שהוא נושא עמו. הביטוי 'יתום' הוא הגדרה לילד שאביו נפטר, וכתוצאה מכך הוא נותר בודד ועזוב, ללא המשען הנפשי והחומרי שמספקת דמות אב. לעומת זאת אדם מבוגר בגיל העמידה שאביו הישיש נפטר בשיבה טובה, בדרך כלל אינו מכונה בפי הבריות 'יתום'. מי שהוא בעצמו אב לילדיו, אינו נתפס עוד כזה שמתרפק על חיק הוריו ושחייו נהרסים בהסתלקותם, אלא כאישיות עצמאית ובוגרת, חי הנושא את עצמו, שמצופה ממנו להתמודד ולהכיל אובדן של אדם קרוב, יהי אפילו אב או אם.
צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.
קראתי פעם כתבה בשבועון חרדי, בה התראיין תלמידו של אחד מגדולי התורה בדור הקודם. את עיניי צדה הכותרת הבומבסטית שניתנה לכתבה: 'שישים שנות יתמות'. האדם שהתראיין לכתבה הוא איש בא בימים, המשמש בעצמו רב ומחנך לרבים. רבו המנוח נפטר בשיבה טובה, כאשר הוא עצמו כבר היה אדם בוגר, שהספיק לשאוב תורה ודעת מפי רבו. ועדיין, מישהו חשב משום מה שהביטוי 'שישים שנות יתמות' הולם ומתאר את הסיטואציה. צריך לומר שהכתבה עצמה לא הצדיקה את הכותרת, והיה בה בעיקר העלאת זכרונות סולידית ומאופקת, ואפילו מעניינת במידה. בוודאי יהיה מי שיטען שאין צורך להתמקד יתר על המידה בכותרת שנבחרה באקראי על ידי כתב צעיר וחסר נסיון שביקש מן הסתם להרשים את קוראיו. ועדיין, נדמה לי שגם לבחירות אקראיות מסוג זה יש משמעות, והן משקפות תפיסות עומק והוויה תרבותית שהכתב או העורך הפנימו בהשפעת סביבתם, וביטאו בהענקת הכותרת המסויימת הזו לכתבה.
האמת היא שדיבורים מסוג זה הם בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. מי שמדגישים באזניו השכם והערב כמה הוא קטן אל מול ענקיות הקדמונים או ה'גדולים', התוצאה היא שבסופו של דבר הוא באמת יצא קטן, חרד מכל שינוי גם כאשר הוא נדרש בעליל. ובהקשר מעט שונה, אם חוזרים שוב ושוב על כך שאין לנו הזכות והסמכות לפרש בכוחות עצמנו את המקורות, או לסטות כמלוא נימה מהמשא הכבד של פרשנות עניפה וסמכותית, בוודאי שאפשר יהיה אחר כך להפנות אצבע מאשימה על יבול ספרותי תורני דל באיכותו, בכדי להמחיש פעם נוספת עד כמה 'הדור יתום'. זהו מעגל קסמים המזין את עצמו.
ג.
באגפים מסויימים של החברה הדתית מתקיים בשנים האחרונות דיון ער ומרתק על מעמדה ומקומה של דמות הרב בעולם דמוקרטי ומשתנה. נראה שהאופן שבו החברה מבנה את תחנת המעבר המשמעותית הזו, את אותו רגע דרמטי שבו הרב והמורה הרוחני הנערץ מסתלק מהבמה, עשוי לשפוך אור על האופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת מקומה מול הרב. המסרים המושמעים לעת כזו, הם בהחלט בעלי אפקט מכונן ומעצב, ומן הענין אפוא להקשיב להם בשימת לב.
מאה ואחד שערים 