לכל איש יש שם?

השמות בקטע הבא בדויים, אך המציאות שהוא מתאר אמיתית וממשית לחלוטין.

קהילת לייבניץ היא קהילה חסידית ידועה ונכבדת בישראל. על שורותיה נמנים כאלפיים בתי אב, הפזורים ברוב הריכוזים החרדיים בישראל.

האדמו"ר הקודם מלייבניץ, ר' שלמה רוזנברג, מייסד בית לייבניץ בארץ ישראל וממלא מקומם של אדמו"רי לייבניץ הקודמים במזרח אירופה, נפטר בשיבה טובה לפני כעשר שנים. בהתאם לצוואתו יושב על כסאו בנו הבכור, האדמו"ר הנוכחי מלייבניץ ר' נפתלי רוזנברג.

דמותו הנערצת והלבבית של האדמו"ר המנוח חקוקה בליבם של חסידי לייבניץ, צעירים כמבוגרים. רובם ככולם רואים לעצמם זכות וחובה קדושה, לקרוא לבנים הנולדים להם בשמו של הרבי, שלמה. קשה למצוא יוצאים מן הכלל בענין הזה. עשרות רבות של תינוקות בנים נולדים מדי שנה בקהילת לייבניץ (מלבד בנות כמובן…), וכמעט בכל מעמדי הברית, נשמעת ההכרזה על ידי האב הטרי והנרגש, 'ויקרא שמו בישראל… שלמה'.

קהילת לייבניץ מורכבת כאמור ממאות בתי אב, בתוכם בולטות כמה משפחות ענפות, המהוות את 'לוז השדרה' של הקהילה. משפחות אלו ותיקות ומושרשות בקהילה. אבות אבותיהן של משפחות אלו יצקו מים על ידיו של האדמו"ר הראשון מלייבניץ, מייסד השושלת, במזרח אירופה של המאה ה-19. משפחות אלו, מלבד שורשיהן המוצקים וההיסטוריים בחסידות, ניכרות ובולטות גם בממד הכמותי. כל אחת מהן מסתעפת לעשרות בתי אב, לעתים למעלה ממאה, ומונה בנים ובני בנים, נכדים ונינים. משפחות כאלו למשל הן משפחות  טננבוים, שפיצר וגוטמן.

גולת הכותרת של מוסדות לייבניץ והמוסד המרכזי של הקהילה, היא ישיבת 'אהל דוד' – לייבניץ, הממוקמת בירושלים, בסמיכות לחצר האדמו"ר. רובם המכריע של צעירי לייבניץ נשלחים על ידי הוריהם ללמוד בישיבה המרכזית לתקופה של שבע שנים לפחות, למען יספגו אל נשמתם בשנות נעוריהם את עולמה הרוחני והווייתה של לייבניץ.

התוצאה המתבקשת והבלתי נמנעת היא כזו: בדור החדש והעולה של החסידות, המורכב עכשיו מילדים צעירים אך ימלא בשנים הקרובות את ספסליה של ישיבת לייבניץ, ישנם מאות ילדים ששמם הפרטי הוא אחיד, 'שלמה'. יתירה מזו: כתוצאה מהדומיננטיות הכמותית של שמות משפחה מסויימים, ילמדו בישיבה עשרות נערים ששמם הפרטי ושם משפחתם יהיו זהים לחלוטין. כאלה למשל יהיו השמות – שלמה טננבוים, שלמה שפיצר ושלמה גוטמן. כל אחד מן השמות הללו יהיה  שמם של עשרה תלמידים בישיבה לפחות, ומן הסתם אף יותר .

מציאות זו, אין דרך אחרת לומר זאת, מעקרת כמעט לחלוטין את עצם מושג ה'שם', המהווה אחד היסודות הבסיסיים והקמאיים של הציוויליזציה האנושית. מטרתו של מתן השם היא זיהוי, מיון והבדלה. אדם כי ייכנס בעוד מספר שנים להיכלה של לייבניץ, ויזרוק לחלל האוויר את השם 'שלמה', יזכה מן הסתם בתגובה לעשרות פנים צעירות שיסתובבו אליו בשאלה ובתהייה, שמא נתכוון אליהם. גם קריאה בשם המלא, הכולל את שם המשפחה, לא תשפר בהרבה את המצב.

החברה החרדית מתמודדת אולי עם אתגרים קריטיים וממשיים יותר, אבל מסופקני אם ניתן למצוא המחשה ציורית חדה כל כך, למחיקתה של זהות אישית, ולשיטוח קולקטיבי, ולו ברובד חיצוני וסמלי, של הבדלים אלמנטריים ומתבקשים בין איש לרעהו. כולם כולם כבני מרון, בני בלי שם, על המעלות בשולחנו של הרבי.

בשירה המפורסם כותבת זלדה, 'לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו'. מסתבר שבחברות מסויימות אין 'שם לכל איש'. להרבה אנשים, הרבה מדי, יש שם אחד, אחיד.

'יתומים היינו ואין אב'

 

א.

פטירתו של הרב מרדכי אליהו ואופן סיקורה בתקשורת הדתית והחרדית, 'הציפה' אצלי מחשבות שהיו לי בעבר בהקשרים אקטואליים דומים: פטירתם של רבנים ומנהיגים רוחניים, והאופן שבו זו נחווית ונתפסת בחברה החרדית.

תופעה ייחודית לתקשורת החרדית, המשקפת בענין זה את החברה שבתוכה היא פועלת, היא התיאור של פטירת רבנים ומנהיגים רוחניים במונחים אפוקליפטיים כמעט של אסון ושבר נורא. כשאתה קורא את מודעות האבל הזועקות מרה ואת הכתבות העמוסות בביטויי הלם ואובדן, מתקבל הרושם כאילו הכותבים שמעו לראשונה על הרעיון המפתיע שאנשים פשוט מסיימים את חייהם בגיל מסויים, מי פחות מי יותר, ושכך הוא דרכו ומנהגו של עולם, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הנפטר התורן יכול להיות ישיש מופלג ובא בימים, שחתם חיים עמוסי פעילות ויצירה והעמיד תלמידים ובנים הרבה, זה לא ישפיע במאום על מינוני היללה והנהי, השוד והשבר.

דוגמה קיצונית הממחישה היטב את הדברים היא מסע ההספדים והאבל ההמוני שהתחולל בקהילה החרדית אחרי פטירתו של הרב שך, לפני שמונה שנים. הרב שך זכה כידוע לאריכות ימים חריגה, והוביל בשנות התשעים שלו פעילות ציבורית ענפה באופן מעורר השתאות. המספידים הבוכיים וקהלם הקשוב חשבו כנראה שהוא היה זכאי לחיי נצח. אחרת קשה להסביר את דבריו של דרשן פלוני, שעורר את הציבור ל'חשבון נפש' ול'פשפוש במעשים' בעקבות 'האסון הנורא' שניחת משמיים.

אפשר כמובן לפטור את כל זה כענין שמן השפה ולחוץ, שהרי הפער בין פאתוס לחיים, בין מליצות גבוהות למה שאנשים חושבים באמת, קיים בחברה זו גם בתחומים נוספים. זווית ראיה נוספת להביט בעדה על הדברים, היא האמונה הרווחת כי אכן המוות בכללו הוא ענין זמני, תוצאתו של החטא הקדמון, וכל אירוע של פטירה, בפרט של אישיות רוחנית, הוא בעצם הזדמנות נוספת לקונן על כך שעדיין לא נתבלע המוות לנצח, ולהצהיר על הציפיה לתחיית המתים, שבה 'יקיצו וירננו שוכני עפר'. גם אם יש אמת בהסברים אלו, אני מבקש לעמוד כאן על אספקט אחר שמשתקף לדעתי בתרבות ההספדים הלזו.

ב.

הכרזה שגורה באירועים אלה, המודפסת על כרוזי הלוויה והמודעות בעיתונות, ונישאת בקול בוכים מפי המספידים, היא הפסוק ממגילת איכה  -'יתומים היינו ואין אב'. הכרזה דומה נוספת היא 'אוי לה לספינה שאבד קברניטה'.

ראוי לעמוד על המונח 'יתום', ועל הקונוטציות העמוקות שהוא נושא עמו. הביטוי 'יתום' הוא הגדרה לילד שאביו נפטר, וכתוצאה מכך הוא נותר בודד ועזוב, ללא המשען הנפשי והחומרי שמספקת דמות אב. לעומת זאת אדם מבוגר בגיל העמידה שאביו הישיש נפטר בשיבה טובה, בדרך כלל אינו מכונה בפי הבריות 'יתום'. מי שהוא בעצמו אב לילדיו, אינו נתפס עוד כזה שמתרפק על חיק הוריו ושחייו נהרסים בהסתלקותם, אלא כאישיות עצמאית ובוגרת, חי הנושא את עצמו, שמצופה ממנו להתמודד  ולהכיל אובדן של אדם קרוב, יהי אפילו אב או אם.

צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.

קראתי פעם כתבה בשבועון חרדי, בה התראיין תלמידו של אחד מגדולי התורה בדור הקודם. את עיניי צדה הכותרת הבומבסטית שניתנה לכתבה: 'שישים שנות יתמות'. האדם שהתראיין לכתבה הוא איש בא בימים, המשמש בעצמו רב ומחנך לרבים. רבו המנוח נפטר בשיבה טובה, כאשר הוא עצמו כבר היה אדם בוגר, שהספיק לשאוב תורה ודעת מפי רבו. ועדיין, מישהו חשב משום מה שהביטוי 'שישים שנות יתמות' הולם ומתאר את הסיטואציה. צריך לומר שהכתבה עצמה לא הצדיקה את הכותרת, והיה בה בעיקר העלאת זכרונות סולידית ומאופקת, ואפילו מעניינת במידה. בוודאי יהיה מי שיטען שאין צורך להתמקד יתר על המידה בכותרת שנבחרה באקראי על ידי כתב צעיר וחסר נסיון שביקש מן הסתם להרשים את קוראיו. ועדיין, נדמה לי שגם לבחירות אקראיות מסוג זה יש משמעות, והן משקפות תפיסות עומק והוויה תרבותית שהכתב או העורך הפנימו בהשפעת סביבתם, וביטאו בהענקת הכותרת המסויימת הזו לכתבה.

האמת היא שדיבורים מסוג זה הם בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. מי שמדגישים באזניו השכם והערב כמה הוא קטן אל מול ענקיות הקדמונים או ה'גדולים', התוצאה היא שבסופו של דבר הוא באמת יצא קטן, חרד מכל שינוי גם כאשר הוא נדרש בעליל. ובהקשר מעט שונה, אם חוזרים שוב ושוב על כך שאין לנו הזכות והסמכות לפרש בכוחות עצמנו את המקורות, או לסטות כמלוא נימה מהמשא הכבד של פרשנות עניפה וסמכותית, בוודאי שאפשר יהיה אחר כך להפנות אצבע מאשימה על יבול ספרותי תורני דל באיכותו, בכדי להמחיש פעם נוספת עד כמה 'הדור יתום'. זהו מעגל קסמים המזין את עצמו.

ג.

באגפים מסויימים של החברה הדתית מתקיים בשנים האחרונות דיון ער ומרתק על מעמדה ומקומה של דמות הרב בעולם דמוקרטי ומשתנה. נראה שהאופן שבו החברה מבנה את תחנת המעבר המשמעותית הזו, את אותו רגע דרמטי שבו הרב והמורה הרוחני הנערץ מסתלק מהבמה, עשוי לשפוך אור על האופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת מקומה מול הרב. המסרים המושמעים לעת כזו, הם בהחלט בעלי אפקט מכונן ומעצב, ומן הענין אפוא להקשיב להם בשימת לב.

'אפקט החממה' – על מחירה המוסרי של הסתגרות מהעולם

 

א.

חברות מסויימות מתפארות בהצלחתן לגדל את ילדיהן, ואולי אף לשמר את הקהילה כולה, בתוך 'חממה' של טוהר ובאקלים של נקיון רוחני. הביטוי 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו' הוא סיסמתם הקבועה והידועה. כאן לא ישמעו על שוד וגזל, רצח ואונס; לכאן לא יחדרו רוחותיו הרעות והמאיימות של העולם החיצון.

"מדוע צריכים אנחנו, ובודאי ילדינו, להיחשף לכל רוע וסטיה הקיימים בעולם? מדוע צריכה נפשנו הרכה 'להיטמא' בקריאה על מעשיו של כל צרוע וזב? מדוע לא נסגור דלתינו בעדנו, נאטום את חלונותינו, ונתחבא באהלנו הצנוע והחם, מפני חרב המשחית?…" – כך שואלים הם בתמימות ובכנות, ומיישמים את המסקנה המתבקשת.

אכן, מספר ארועים שהתרחשו בשנה האחרונה, ממחישים היטב, באופן שאיננו משתמע לשני פנים, את המחיר המוסרי שעשויה לגבות דווקא ההסתגרות מהעולם ומתלאותיו.

ב.

החברה בישראל סערה לפני כשנתיים עם חשיפתה של כת, שהואשמה במעשי התעללות בלתי נתפסים בילדים קטנים וחסרי ישע. בראש הכת עמד אדם שכינה עצמו 'רב', ואנשיה ראו בו מורה רוחני בלתי מעורער.

והנה לפני מספר חודשים התפרסם ברחוב החרדי, למרבה התדהמה וההלם, מכתב תמיכה במנהיגה של הכת המוחזק במעצר, בו מבטאים הרבנים את אמונם בחפותו, וקוראים לציבור לתמוך במשפחתו במימון הוצאות המשפט. על המכתב היו חתומים השורה הקבועה של ה'גדולים' החותמים על קריאות עזרה ציבוריות מסוג זה, ביניהם הרבנים אלישיב שטיינמן וקנייבסקי – בהחלט אישים מן השורה הראשונה. לצידם חתמו כמה מרבני ביתר עילית, העיר בה התגורר, המעידים מקרוב על היכרותם עם האיש ומעניקים לו מעין הסכמה ו'תעודת יושר'. (יצויין כי לאחר הרעש הציבורי שהתחולל פורסמו הבהרות והסתייגויות שונות, אך זה אינו משנה את עיקר טיעוני).

נראה כי מה שעומד מאחורי מכתב זה הוא בעיקר תמימות ונאיביות אין קץ, והעדר מוחלט של היכרות בסיסית עם נפתולי העולם ומחשכיו, ועם סבכיה ומסתוריה, האפלים לעתים, של נפש האדם. הרבנים שחתמו על המכתב באמת התקשו להעלות על דעתם, כי אדם שהסתובב בקהילה והיה נראה להם נורמטיבי והגון ואף מסר 'שיעורי תורה' במשך שנים, אדם ש'הדריך' אנשים בחסידות וביהדות, ושאת פניו מעטרות פאות ארוכות ועל ראשו בשבת 'שטריימל' הדור, ניהל במסתרים כת חושך מזוויעה שכזו. הלא הם מכירים אותו, הם בעצמם דיברו איתו, הם התרשמו מעיניו היפות ומחיוכו הרחב. לא, זה פשוט לא יתכן. זו בוודאי עלילה, מזימה.

קשה לתאר כמה ניתוק מהחיים האמיתיים נדרש בשביל לנסח את המשפטים הבאים: 'אנחנו מכירים אותו כאיש ישר והגון', 'שמענו את זעקת ליבו הטהור'. כאילו פושעים מסוכנים לא יכולים להתחזות לרודפי טוב ונוטפי נופת צופים, כאילו פתולוגיה של דו-פרצופיות סכיזופרנית היא לא חלק אינטגרלי מהדיאגנוזה של בריות מסוג זה.

כפי שנטען בפורומים חרדיים באינטרנט, הרב שהוביל את המהלך ושיכנע את חבריו לחתום, עשה זאת לאחר ששוחח עם עורך דינו של אותו אדם, ועם 'תלמידיו' ו'מקורביו'. שמיעת צד אחד הספיקה לו כדי לחרוץ משפט זיכוי נמהר, ולזלזל במחי יד בעבודתם הממושכת של חוקרי המשטרה. שהרי ללא ספק הוא מבין טוב יותר מכולם, בוודאי יותר מאותם חוקרים גלויי ראש, 'גויים דוברי עברית' שכמותם. מה הם בדיוק יודעים ומבינים, ומי הם שישפטו מישהו 'ממחננו', ועוד מישהו ש'עסק כל ימיו בתורה ויראה והרבצת תורה', כפי שנאמר במכתב.

ללא שמץ של מושג בקרימינולוגיה או פסיכולוגיה, ללא שמץ של מושג בדרכי חקירה ובירור מקצועי, מן הסתם גם ללא מודעות לקיומם של תחומי דעת אלו הדורשים לימוד יסודי, סמך אותו רב על חכמתו ו'טביעת עינו של תלמיד חכם', שהלא כידוע 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה', ו'ראש של גמרא' מבין כבר הכל לבד, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

הרבנים שחתמו על המכתב, הם תוצרים מובהקים של המערכת החרדית. אנשים שמעולם, אבל מעולם, לא קראו עיתון שאיננו חרדי,  לא הקשיבו לרדיו, שלא לדבר על טלוויזיה, ולא קראו ספרות שאיננה מקורות יהודיים. העיתונות שהם קוראים איננה מספרת להם לעולם על רוע ועל רשע הקיימים גם קיימים בעולמנו, והיא מרימה על נס התעלמות זו. הנה אפוא התוצאה הבלתי נמנעת: מנהיגי קהילות שהם אנשים תמימים ונאיביים באופן מביך, נעדרי כושר שיפוט ויכולת אבחנה בין טוב לרע. אנשים האמורים להוביל ציבור ולקחת אחריות, אך הם חסרי כלים לבצע את משימתם. חרשים ואטומים לסכנות המתרגשות על סביבתם, עיוורים לרוע האורב מעבר לפינה. 'החממה' המפורסמת, שעליה גאוותם, מצמיחה בסופו של דבר פרי באושים של הגנה על פשע ורשע מהסוג החמור ביותר. לא מרוע וזדון, אלא מ'תמימות קדושה' ומסוכנת.

ג.

מקרה אופייני נוסף, זכור כפרשת 'האם המרעיבה'. גם כאן, רבנים נערצים והמוני עמך ישראל, בשיתוף פעולה של חלקים נרחבים בתקשורת החרדית, סירבו בכל תוקף לקבל את העדויות הקשות. תאוריות קונספירציה הזויות במיוחד התפשטו ברחוב החרדי כאש בשדה קוצים והתקבלו ללא עוררין. החרדי המצוי התקשה לעכל את המורכבות האיומה לעתים של החיים, ואת קיומן של הפרעות נפשיות כה קשות. האפשרות שאם יהודיה כשרה מבתי אונגרין, 'יידישע מאמע' עטויית שביס פרחוני, תרעיב ותתעלל בבנה כמעט עד מוות, נשמעה לו מופרכת והזויה, ובלתי קבילה בעליל. הוא לא קרא מעולם ב'המודיע' על אפשרויות כאלה, ולא שמע עליהן בחברה בה הוא חי. זהו בוודאי מוחם הקודח של רופאי 'הדסה' החילוניים, אמר הוא לנפשו, רק הם מסוגלים להמציא רעיונות כל כך משונים.

ד.

מקרים אלו התפרסמו מאד, אך כמובן הם רחוקים מלהיות יחידים. הגנה מימסדית על סטיות ורוע מסוגים שונים, בעיקר אלו הנעשים במחשכים, רווחת כידוע בחברה זו. ההסבר של התמימות וחוסר ההבנה הוא כמובן האפשרות הטובה יחסית עבור המגוננים, ויש בה, צריך לומר, סוג של סניגוריה ולימוד זכות עליהם. למרבה הצער לא חסרים כמובן גם מקרים אחרים, בהם קשה לחשוד במחפים כי אינם מבינים את אשר לפניהם, ועדיין הם רואים את עצמם כמי שעושים את הישר והראוי.

במקרים אלו אפשר לדבר על נכות מוסרית, הקשורה אף היא לסגירותה של הבועה בה הם חיים. ההסתגרות והניכור לעולם, גוררים עמם באופן בלתי נמנע גם אטימות מוסרית, תוצאתו של העדר היכרות וחוסר הפנמה והטמעה של ערכי יסוד מוסריים, אוניברסליים וכלל אנושיים, ההולכים ורווחים בחברה הכללית. ברוח זו ניתן לשמוע אנשים המדברים על כך שאין לחשוף אדם הפוגע בילדים, משום שיש לחוס עליו או על אשתו וילדיו, או במקרה של רב או איש ציבור שחטא, משום שייגרם בכך 'חילול השם'. מיותר להסביר את העיקום והעיוות של תפיסות מסוג זה ואת התוצאות החמורות שלהן, אך חשוב להבין את הרקע עליו הן צומחות: בית הגידול של 'המרחב המוגן', האטום להשפעות מן החוץ. לא השפעות של היכרות חיונית עם צדדיה הקשים של המציאות, וגם לא השפעות של תפיסות עולם ראויות ונכונות .

אכן, אשליית החממה היא מקסם שוא מתעתע. יש רוע בעולם, וחובה להכירו וללמוד עליו, ולפחות להיות מודעים לקיומו. רק כך ניתן לקוות כי אפשר יהיה להכין את כלי המלחמה נגדו, ולשאוף אל הצדק והטוב.

'דלים גאים' – על ההפרדה בעמנואל

 

מילים רבות נכתבו על פרשת ההפרדה בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל. אני מבקש להציע כאן זווית חדשה, מעבר לכל הדברים הנכוחים שנאמרו. כפי שאבקש לטעון, פרשת עמנואל היא מקרה נוסף המבטא את האנומליה החרדית כולה.

מה בעצם קורה בעמנואל? ובכן, הסיפור של ההפרדה בעמנואל הוא סיפורה של קהילה חסידית הרגילה לחוות ולתפוס את עצמה כ'אליטה' תרבותית, תורנית וחברתית. כפי שידוע ברחוב החרדי, הקבוצה העומדת במרכז הסערה בעמנואל מפורסמת בתחושת העליונות והאליטיזם של חבריה, המתחנכים לה משחר נעוריהם.

אך הנה, למרבה הפרדוקס והתמיהה, בוחרת לה קבוצה אליטיסטית וגאה כזו משכן בלב המאפליה, בוודאי לשיטתם כך, ביישוב המסוים ששמו 'עמנואל'. עמנואל ניצבת מזה שנים, באופן מובהק וברור, בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של החברה החרדית. כל ילד חרדי מכיר את אוצר הדימויים הציני והשגור על הרכב אוכלוסייתה של עמנואל. מתבקשת אפוא השאלה, מה מניע את אותה קבוצה אליטיסטית לכאורה, החדורה בתחושת עליונות והממוקמת גבוה בסולם המעמדות של החברה החרדית, להשתכן ביישוב בעל דימוי שולי ונחות כל כך. מה מביא את החסידים ה'טהורים' וה'איכותיים', ה'צחים' וה'לבנים' (תרתי משמע, והמבין יבין), ליישוב שאכן רבים מתושביו מקיימים אורח חיים ותרבות שונה משלהם. מה הם מחפשים שם, ומדוע הם בכלל מתגוררים שם.

 

פירמידה הפוכה

התשובה לשאלה הזו משקפת כאמור את עולמה הייחודי והשונה של החברה החרדית, המתקיימת, ולא רק בעמנואל, לפי חוקים וכללים משלה.

בעולם כולו, ובחברה הישראלית בכלל זה, מקובל ושגור השילוב הלשוני שכבר הזכרתי, מעמד 'סוציו-אקונומי'. מונח זה מבטא את ההכרה הרווחת, וליתר דיוק את המציאות הבסיסית, כי מיקומו ומעמדו של אדם בחברה קשורים במידה זו או אחרת לאמצעיו וליכולתו הכלכלית. יכולת זו קשורה לרוב להשכלתו ולכישוריו, כאשר אלו בתורם נובעים משלל גורמים ומניעים אחרים, גלויים וסמויים. הדברים נכונים הן לגבי פרטים והן ברמת הכלל, ביחס לקבוצות אוכלוסייה. בישראל, כמו בחברות נוספות, מתקיים מתאם מסוים בין מוצא עדתי ל'ניידות חברתית' שלא כאן המקום לעמוד על שורשיו וסיבותיו, אם כי גם קשר גורדי זה משתנה ומתרכך בהדרגה, עם השנים.

להבדלים חברתיים וכלכליים בין אנשים ובין קבוצות אוכלוסיה קיים כידוע גם ביטוי גיאוגרפי. כפי שכולנו למדנו, ישנו מרכז וישנה פריפריה, כאשר נתיבות היא לא רמת אביב ואופקים היא לא רחביה. למציאות הזו, טובה יותר או פחות, יש היגיון משלה, וישנו סדר מסוים והצדקה פנימית מסוימת שלפיהם היא מתנהלת. במובן זה, עלות המגורים בנתיבות או בערד תואמים לכיסו של מי שאין ידו משגת לרכוש דירה בערי המרכז. מאידך, מי שאכן מתגורר בצפון תל אביב או דרום ירושלים הוא מי שחשוב לו להימצא ליד מרכזי העסקים וההשכלה של הערים הגדולות, ויש לו היכולת או המוטיבציה לשאת באתגר הכלכלי הכרוך בכך.

בחברה החרדית, החיה בבועה משלה, מתקיים סולם מעמדות של פירמידה הפוכה. זוהי חברה שבה מי שעובד ומפרנס בכבוד את משפחתו נחשב לפחות ערך, ובנו יתקשה להתקבל למוסד 'היוקרתי' המכונה 'תלמוד תורה לבני אברכים', מוסד ההולך וצובר תאוצה בריכוזים החרדיים. ל'השכלה' היחידה שכביכול נרכשת בחברה הזו אין כל תרגום ומשמעות בעולם שמחוץ לה, לא כלכלית ולא אחרת. כאן הכְתָּבָה מלמעלה וקומיסרים של דת מטעם עצמם מחליפים התפתחות אורגנית של מעמדות ורעיונות, ושופרות של ציות כפוי משתקים צמיחתו של סחר טבעי בהון תרבותי וממשי כאחד.

 

עיר ובלבה חומה

החסידים המתגוררים בעמנואל רואים אפוא בעצמם אליטה מובילה, אך למעשה הם אינם יכולים להיחשב כ'אליטה' לפי כל פרמטר אובייקטיבי. ממרומי דימויים העצמי המרקיע שחקים, הם הגיעו מכל היישובים שבעולם דווקא לעמנואל, פריפריה שאין פריפריאלית ממנה. הם עשו זאת כמובן מסיבה אחת ויחידה: מחירי הדיור הנמוכים עד גיחוך שהיישוב הזה מציע. עם כל הכבוד לגאוות היחידה ולתחושת העליונות האופיינית והסובייקטיבית לחלוטין, לאברכי הכולל הצעירים, כמו גם להוריהם המקיימים משפחות גדולות, אין האמצעים והיכולת לממן מגורים בעיר אחרת, אף שאולי היו רוצים בכך מאד.

כך נוצר אפוא מחזה האבסורד: קבוצה שהשתכנה ביישוב המשתייך לפי כל הגדרה בסיסית לשוליים החברתיים, מתעקשת לראות בעצמה 'אליטה' נבדלת ומיוחסת, וממאנת להתערב ולהתמזג בעיר מגוריה. באמצעים אלו ואחרים שפורטו בהרחבה בתקשורת, יזמו חבריה את הקמתו של מבצר פרטי משלהם, בועה אקסקלוסיבית מדומיינת, 'עיר ובלבה חומה', ללא כל התחשבות בסובב ובמרקמו של היישוב שבו הם מתגוררים.

האנשים האלו מתעקשים אפוא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הם באו לעמנואל כדי ליהנות מהיתרונות היחסיים של יישוב שולי, בעיקר שכירות אפסית ההולמת את יכולתם הכלכלית המצומצמת, אך הם ממאנים לקבל על עצמם את ההתמודדות והאתגר החברתי הכרוכים במגורים ביישוב כזה: אינטגרציה, קבלה והכלה. הם מתעקשים להכחיש את המשמעות הפשוטה של מגורים ביישוב כעמנואל ואת ההשתייכות הסוציולוגית הנגזרת מכך. נדמה שהגדרה הולמת להתנהגות זו היא הביטוי המופיע במקורותינו, 'דל גאה', המוגדר כאחד מאלו ש'אין הדעת סובלתן'.

 

מחיצות ההכחשה 

המחיצות והגדרות שהוקמו בלב לבו של בית הספר הכללי בעמנואל, בית ספר שהוקם כמוסד אחיד ומשותף לכל היישוב, הן אולי גם מחיצות של הכחשה והדחקה. כן, אומרים החסידים הצעירים לעצמם, אכן אנחנו נאלצים להתגורר בעמנואל, אכן אין לנו היכולת להקים את ביתנו במקום מבוסס יותר, אבל אנחנו לא שייכים לכאן, אנחנו שונים. אנחנו עדיין, למרות הדלות החומרית והאמצעים המוגבלים, הטובים ביותר, בניה של קבוצת עילית. למרות שאנחנו יודעים היטב כי אותן הסיבות בדיוק שהביאו לכאן את שכנינו 'הנחשלים' שעליהם אנו מתנשאים הביאו גם אותנו להתגורר כאן, עדיין אנו מתעקשים לעצום את העיניים ולהכריז בקול גדול: אנחנו האליטה, הם השוליים. ואם זה עדיין לא ברור למישהו, או לפעמים אפילו, רחמנא ליצלן, גם לנו עצמנו, נקיף אזי את עצמנו בחומות גבוהות, עד שלא נראה בכלל את הסובבים אותנו. נאטום את עצמנו בגדרות ויריעות ונוכל לחשוב שאנחנו בלב בני ברק או ירושלים.

אם האליטה המדומיינת הזו הייתה נוהגת כדרכה של אליטה בכל מקום, אם אכן הייתה זו 'אליטה' במובנה הבסיסי, משכילה ובעלת אמצעים, אם הפירמידה החברתית החרדית הייתה מתקיימת לפי כללים ותזרימים חברתיים בסיסיים, היא לא הייתה נדרשת להתמודדות מסוג זה. ההתכחשות לסדרי עולם האלמנטריים ביותר והקיום המופרך בבועה מדומיינת טופחים על פניה של החברה החרדית בכל זירה אפשרית. אי אפשר לאחוז את החבל מכל קצותיו. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר ליהנות מדמי השכירות המינימליים, ולא להכיר בכך שאתה גר, ובכן, בעמנואל, לא בהר נוף.

ובעצם, איזו בקעת 'אליטיזם' ועליונות נשארה עוד לאותה 'אליטה' יומרנית להתגדר בה, מלבד אותה התנשאות חלולה על 'בני השפחה', על האחר והשונה שמעבר לכביש. בחברה המצויה במשבר זהות וקיום עמוק ומתמודדת עם תהיות קשות על דרכה ועתידה, הגדרה עצמית על דרך השלילה היא תמיד המוצא הקל והזמין ביותר, המאפשר להמשיך להתקיים בחיקה החמים והמדומיין של תחושת העליונות והייחוד, נבובה וריקה מתוכן ככל שתהיה.