מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה

מה רוצה שירה? זוהי השאלה העומדת במרכז הסרט 'למלא את החלל', ותשובה אין. אבל נדמה שהשאלה האמיתית היא עוד קודם לכן: האם שירה רוצה? האם שירה יודעת לרצות? אכן, חולשת הרצון והעדר עצמיות מובחנת הם המאפיינים את דמותה של שירה, והם חוזרים וצפים שוב ושוב. למרות פערים מסוימים בין ההתרחשויות בסרט להתנהלות הריאלית בחברה שהסרט נסוב עליה, גיבורת 'למלא את החלל' היא בת דמותן המדוייקת של נערות חרדיות, בוודאי החסידיות, והתמה המרכזית שלו מיטיבה לתאר את המתרחש בפרק הזמן הקצר והקריטי של ה'שידוכים'.

הסרט נפתח בהתרחשות ביזארית משהו. שירה ואמה מתבוננות מרחוק, בחטף, על יד מדפי המוצרים בצרכניית המזון, בבחור שמציעים לשירה. מיד לאחר מכן אנו רואים את הנערה התמימה, נרגשת עד לשד עצמותיה, מבשרת לאחותה הנשואה כי מבחינתה הכל ברור, היא מרגישה ויודעת ובטוחה שזהו זה, כל זאת על בסיס מבט חטוף ליד המקרר של החלב. ובכן: האם שירה 'רוצה' את הבחור שראתה לשבריר שניה. מהי בכלל המשמעות של מושג ה'רצון' בהקשר זה. מה יודעת שירה על בני המין השני, על עצמה, על חיי נישואין, כדי שיהיו לה כלים מינימליים, בסיסיים, בשביל 'לרצות' בחור. בני אדם מכירים את עצמם ואת זולתם באמצעות השוואה, הנגדה, יחסיות. לשירה, שמשליכה על העלם הראשון שהיא רואה את כל פרפרי הבטן וחלומות הנעורים התמימים, אין אפשרות לבצע השוואה כזו.

"היא בכלל לא רוצה את השידוך הזה", אומר אבא של שירה לאמה על הצעתה לשדך את שירה ליוחאי ולמלא את החלל שנפער במותה של הבת, אסתר. "זה לא ברור", משיבה לו רעייתו. אכן, זה לגמרי לא ברור, והשאלה הזו נותרת תלויה ועומדת ללא מענה. גם ברגעים שבהם שירה ממאנת לשידוך, אין סירוב מנומק ודחייה אישית של יוחאי, שהוא גבר יאה ונאה, איש משפחה מסור ובעל אוהב לרעייתו המנוחה. הרעיון של נישואין לגיסה לשעבר, בעלה של אחותה, הוא כה מוזר ובלתי שגרתי בעיניה, כה שובר את המוסכמות שהיא מכירה ומבלבל את ציפיותיה ואת תלמי חייה, שה'לא' הוא אינסטינקטיבי וטבעי. אני האחות הקטנה של אסתר, היא אומרת ליוחאי בפגישתם. למה אתם לא מחתנים אותי עם פנחס מילר, היא שואלת את הוריה. לא 'חשקה נפשי בפנחס על פני יוחאי'. אותו פנחס מילר שכאשר היא נקלעת למחיצתו במעלית היא מתכווצת מרוב מבוכה.

הבוסריות והמבוכה של שירה בולטים על רקע הבשלות והנסיון שמביא איתו יוחאי, גבר שכבר היה שם, אבל גם על רקע ההנגדה לפרידה, רווקה מתבגרת, שיודעת משהו על החיים יותר משירה התמימה והבתולית. פרידה יודעת מה היא רוצה, פרידה רוצה את יוחאי. היא והדודה קטועת הידיים הן הדמויות היחידות בסיפור שדוברות אמת ברורה, לעתים בוטה. הדודה מספרת לשירה בפשטות על כך שדחתה הצעת שידוך כי 'הוא לא מצא חן בעיניי', ובאזניה של האם היא מטיחה אמיתות כואבות על יוזמת השידוך של שירה ליוחאי. אבל האמת הישירה הזו, הדיבור הברור והנחרץ, הוא נחלתן של דמויות השוליים. קולן נשמע, אבל ידיים אין להן לבצעו. והאם שטרייכר האלמן המבוגר 'מצא חן' בעיני פרידה? מסתבר יותר שבכאב רב וויתרה פרידה על חלומה להינשא ליוחאי, והתארסה לשטרייכר לאחר שהפנימה את ערכה המידרדר בשוק השידוכים. אבל מה מוזר, דווקא שטרייכר השדכן הוא שעוקף את המוסכמות ומציע את עצמו לפרידה.

רבקה מינדלמן, האם והסבתא, איננה יכולה להפריד בינה לנכדה הפעוט, ומתקשה לראות את עצמה בלעדיו. אבל גם הבת שירה עקודה אל אמה בפקעת שאין לה התרה, ובכבלי הצורך להשביע רצון ולעשות את שייטב בעיני האם. לשיא חזותי מגיע הקשר הסימביוטי הזה, כאשר האב שב מן הרבי עם שירה ויוחאי, ועל פניו התשובה השלילית. האם קורסת ארצה והבת בעקבותיה. "שאמא תגיד לי מה לעשות", היא אומרת, בעודה מקופלת אל חיק אמה בתנוחה עוברית.

אז שירה לא יודעת את נפשה, ויוחאי מצידו נמלך וחפץ בה אחרי סירוב ראשוני, אולי מסיבות שלא קשה להבין. אבל מהי 'האמת' ואם יש בכלל כזו? האם שירה ויוחאי מתאימים זה לזה? העלילה נעה מקוטב אחד למשנהו, והצופה מתקשה לגבש הכרעה, וכמעט שמקבל על עצמו את דין האמביוולנטיות המענה, ומשלים עם העדר הפתרון. בכל זאת נראה שאולי הרמז טמון בין השורות, בפיה של האלמנה הגלמודה שבאה אל הרבי להיוועץ באשר לרכישת תנור. הרבי מראה לה את התנור בביתו, המצוייד בחמש להבות ובשני תאים למהדרין. "התנור נמוך מדי", היא פוסקת, "התנור שהיה לי קודם היה גבוה יותר". האמת, והפעם בלבוש סימבולי, מגיעה שוב מן השוליים, מהדמות הבודדה והערירית. בתשובתם הראשונית והטבעית ביטאו אפוא שירה ויוחאי את האמת הפשוטה: כמו התנור, כך גם שירה קטנה בשביל יוחאי. לא רק בגיל ביולוגי, גם במנטליות ובבשלות נפשית. הלהבות נמוכות מדי.

רגע אחד ויחיד של חיוך מלא וקורן יש בין יוחאי לשירה, כאשר הרבי החביב מבקר בבית משפחת מינדלמן וסוגר את הקצוות של השידוך, לאחר ששירה מעבירה לו פתק על רצונה בו. אבל ברגע הזה, כשפניה של שירה נפתחות אל יוחאי בחיוך נוהר ובברכת 'מזל טוב' ואנו מבקשים לחשוב כי הדברים באים על תיקונם לשביעות רצון כולם, היא מערסלת בזרועותיה את העולל היתום. לשידוך שלה עם יוחאי יש פשר רק בתוך המסגרת המשפחתית. הצידוק שלו הוא מרדכי הפעוט שזקוק לאמא, ויותר מכך, שסבתו זקוקה לו. החבלים שקושרים את הסבתא אל נכדהּ, משא הזיכרון של הבת הנעדרת, קולעים את שירה אל יוחאי ללא מוצא. בחלל עצמאי, במציאות חלופית, ספק אם יש לקשר הזה קיום.

קשה להפריז בחשיבותם של רגעי הסיום, המפתיעים והמוזרים במבט ראשון. טקס החופה הסתיים, ואיתו הברכות והדמעות, פתיתי הנייר והניגונים המרטיטים. עכשיו הם לבד בעולם. איש ואשה, נערה צעירה מול גיסה המבוגר. האם, שאך זה עתה ליטפה את פני בתה בדרכה לחופה וניגבה את דמעותיה, איננה כאן, ובוודאי לא התינוק שהנישואין הללו סבים על צירו. זרות, ניכור ובהלת פתאום ממלאים את החלל הקטן. שירה נצמדת אל הקיר, כמבקשת להימלט על נפשה. אבל מכאן כבר אין דרך חזרה.

'למלא את החלל' מציג משפחתיות יפה, אוהבת, אינטימית, ועם זאת סימביוטית, דחוסה ומהבילה עד מחנק. כל היופי הזה, והמסירות והאהבה אין קץ, מאכלים בתוכם את היחיד, ללא הפרד וללא הבחן. שירה הצייתנית והתמימה גדלה בחיקם של הורים אוהבים ומסורים, ונראה שגם חסך כלכלי היא לא מכירה. אבל שירה מגיעה אל צומת קריטי בחייה כשהיא נעדרת תודעת יחידות ותודעת רצון עצמי, ובסופו של דבר היא ניצבת לפני עובדות מוגמרות, מבלי יכולת להבין את המתרחש, ומבלי שיש לה הכלים לעצב את חייה וליטול אחריות על בחירה שאולי אין מרכזית ומשמעותית ממנה בחייו של אדם.

התרחשות אחרת בסרט, צדדית לכאורה, טומנת בחובה מסר דומה. אבי המשפחה, איש אמיד ונדיב, מסב אל שולחנו בפורים ומפזר ממעותיו לכל צר ומצוק. לכאורה אלו פניה היפות של החרדיות, הממשיכה את מסורת הצדקה היהודית ופותחת את ידה לאחיה האביון. אבל כאשר מאזינים לסיפוריהם של פושטי היד, מתברר שמצוקתם לא צמחה בחלל ריק ושורשיה נטועים עמוק באורח החיים החרדי: המשפחות מרובות הילדים, עול חיתון הילדים בגיל צעיר המוטל על כתפי ההורים, והבקשה של החתן לקנות תכשיטים יקרים לכלתו בהתאם לנוהג – שעם כל האמפתיה גורמת לך לתהות האם ראוי הוא צורך זה לפשוט יד בשבילו. מסתבר שאין ארוחות חינם. כמו למשפחתיות העזה בבית מינדלמן, כך גם לתרבות החסד והעזרה הקהילתית יש מחיר, ולמטבעות הניתנים לעני ולדל יש בהחלט צד שני. אולי מוטב להיפרד מהדבש ומהעוקץ גם יחד.

הסיפור של 'למלא את החלל' הוא בוודאי חריג ולא שגרתי בעליל. אין אלו מעשים שבכל יום. אבל זהו משל עשוי כהלכה, ששורשיו ונופו חורגים מסיטואציה זו או אחרת. זהו סיפור על נישואין כחוליה בשרשרת הדורות: ההורים מכאן, הילדים מכאן, ובתווך מעמד הביניים הנשחק, זוג צעיר תוהה ואבוד.

יש מי שיאמר, אם יש צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים והם פוסעים בתום בשבילים שהוריהם מסמנים בעבורם, מי אנו שנבקר ונפסול. אם יש מי שחיים כך את חייהם, בתוך עיסה בלולה בשמן של סבים וסבתות, הורים וילדים, בחמולה שבטית טובת לב, יערבו להם קורות בתיהם השלווים. אם אכן אין תודעת יחידות ושוטה אינו חל ואינו מרגיש, כי אז הכל בסדר, צדיקים וטוב להם, ומי אנו שנבלבל את המוח בדיבורים מודרניים ומנוכרים על אינדבידואליזם ועצמיות. דא עקא, לא זה המקרה שלפנינו. קווי המצוקה והמבוכה, הבלבול והתהייה, שבים ונחרטים על פניה של שירה. מצוקה אילמת היא זו, חסרת קול, נטולת מודעות. גאולת הנפש ממצריה הפנימיים, אומרים מורי החסידות, מתחילה בגאולת הדיבור, ביכולת לזעוק את הכאב, לחוש את ההעדר. אבל מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה מאחורי דלת הסלון הסגורה, אומרים נבנה עליה, נצור עליה, והיא מובלת כצאן אל החופה, אך שפתיה נעות וקולה לא יישמע.