'דלים גאים' – על ההפרדה בעמנואל

 

מילים רבות נכתבו על פרשת ההפרדה בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל. אני מבקש להציע כאן זווית חדשה, מעבר לכל הדברים הנכוחים שנאמרו. כפי שאבקש לטעון, פרשת עמנואל היא מקרה נוסף המבטא את האנומליה החרדית כולה.

מה בעצם קורה בעמנואל? ובכן, הסיפור של ההפרדה בעמנואל הוא סיפורה של קהילה חסידית הרגילה לחוות ולתפוס את עצמה כ'אליטה' תרבותית, תורנית וחברתית. כפי שידוע ברחוב החרדי, הקבוצה העומדת במרכז הסערה בעמנואל מפורסמת בתחושת העליונות והאליטיזם של חבריה, המתחנכים לה משחר נעוריהם.

אך הנה, למרבה הפרדוקס והתמיהה, בוחרת לה קבוצה אליטיסטית וגאה כזו משכן בלב המאפליה, בוודאי לשיטתם כך, ביישוב המסוים ששמו 'עמנואל'. עמנואל ניצבת מזה שנים, באופן מובהק וברור, בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של החברה החרדית. כל ילד חרדי מכיר את אוצר הדימויים הציני והשגור על הרכב אוכלוסייתה של עמנואל. מתבקשת אפוא השאלה, מה מניע את אותה קבוצה אליטיסטית לכאורה, החדורה בתחושת עליונות והממוקמת גבוה בסולם המעמדות של החברה החרדית, להשתכן ביישוב בעל דימוי שולי ונחות כל כך. מה מביא את החסידים ה'טהורים' וה'איכותיים', ה'צחים' וה'לבנים' (תרתי משמע, והמבין יבין), ליישוב שאכן רבים מתושביו מקיימים אורח חיים ותרבות שונה משלהם. מה הם מחפשים שם, ומדוע הם בכלל מתגוררים שם.

 

פירמידה הפוכה

התשובה לשאלה הזו משקפת כאמור את עולמה הייחודי והשונה של החברה החרדית, המתקיימת, ולא רק בעמנואל, לפי חוקים וכללים משלה.

בעולם כולו, ובחברה הישראלית בכלל זה, מקובל ושגור השילוב הלשוני שכבר הזכרתי, מעמד 'סוציו-אקונומי'. מונח זה מבטא את ההכרה הרווחת, וליתר דיוק את המציאות הבסיסית, כי מיקומו ומעמדו של אדם בחברה קשורים במידה זו או אחרת לאמצעיו וליכולתו הכלכלית. יכולת זו קשורה לרוב להשכלתו ולכישוריו, כאשר אלו בתורם נובעים משלל גורמים ומניעים אחרים, גלויים וסמויים. הדברים נכונים הן לגבי פרטים והן ברמת הכלל, ביחס לקבוצות אוכלוסייה. בישראל, כמו בחברות נוספות, מתקיים מתאם מסוים בין מוצא עדתי ל'ניידות חברתית' שלא כאן המקום לעמוד על שורשיו וסיבותיו, אם כי גם קשר גורדי זה משתנה ומתרכך בהדרגה, עם השנים.

להבדלים חברתיים וכלכליים בין אנשים ובין קבוצות אוכלוסיה קיים כידוע גם ביטוי גיאוגרפי. כפי שכולנו למדנו, ישנו מרכז וישנה פריפריה, כאשר נתיבות היא לא רמת אביב ואופקים היא לא רחביה. למציאות הזו, טובה יותר או פחות, יש היגיון משלה, וישנו סדר מסוים והצדקה פנימית מסוימת שלפיהם היא מתנהלת. במובן זה, עלות המגורים בנתיבות או בערד תואמים לכיסו של מי שאין ידו משגת לרכוש דירה בערי המרכז. מאידך, מי שאכן מתגורר בצפון תל אביב או דרום ירושלים הוא מי שחשוב לו להימצא ליד מרכזי העסקים וההשכלה של הערים הגדולות, ויש לו היכולת או המוטיבציה לשאת באתגר הכלכלי הכרוך בכך.

בחברה החרדית, החיה בבועה משלה, מתקיים סולם מעמדות של פירמידה הפוכה. זוהי חברה שבה מי שעובד ומפרנס בכבוד את משפחתו נחשב לפחות ערך, ובנו יתקשה להתקבל למוסד 'היוקרתי' המכונה 'תלמוד תורה לבני אברכים', מוסד ההולך וצובר תאוצה בריכוזים החרדיים. ל'השכלה' היחידה שכביכול נרכשת בחברה הזו אין כל תרגום ומשמעות בעולם שמחוץ לה, לא כלכלית ולא אחרת. כאן הכְתָּבָה מלמעלה וקומיסרים של דת מטעם עצמם מחליפים התפתחות אורגנית של מעמדות ורעיונות, ושופרות של ציות כפוי משתקים צמיחתו של סחר טבעי בהון תרבותי וממשי כאחד.

 

עיר ובלבה חומה

החסידים המתגוררים בעמנואל רואים אפוא בעצמם אליטה מובילה, אך למעשה הם אינם יכולים להיחשב כ'אליטה' לפי כל פרמטר אובייקטיבי. ממרומי דימויים העצמי המרקיע שחקים, הם הגיעו מכל היישובים שבעולם דווקא לעמנואל, פריפריה שאין פריפריאלית ממנה. הם עשו זאת כמובן מסיבה אחת ויחידה: מחירי הדיור הנמוכים עד גיחוך שהיישוב הזה מציע. עם כל הכבוד לגאוות היחידה ולתחושת העליונות האופיינית והסובייקטיבית לחלוטין, לאברכי הכולל הצעירים, כמו גם להוריהם המקיימים משפחות גדולות, אין האמצעים והיכולת לממן מגורים בעיר אחרת, אף שאולי היו רוצים בכך מאד.

כך נוצר אפוא מחזה האבסורד: קבוצה שהשתכנה ביישוב המשתייך לפי כל הגדרה בסיסית לשוליים החברתיים, מתעקשת לראות בעצמה 'אליטה' נבדלת ומיוחסת, וממאנת להתערב ולהתמזג בעיר מגוריה. באמצעים אלו ואחרים שפורטו בהרחבה בתקשורת, יזמו חבריה את הקמתו של מבצר פרטי משלהם, בועה אקסקלוסיבית מדומיינת, 'עיר ובלבה חומה', ללא כל התחשבות בסובב ובמרקמו של היישוב שבו הם מתגוררים.

האנשים האלו מתעקשים אפוא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הם באו לעמנואל כדי ליהנות מהיתרונות היחסיים של יישוב שולי, בעיקר שכירות אפסית ההולמת את יכולתם הכלכלית המצומצמת, אך הם ממאנים לקבל על עצמם את ההתמודדות והאתגר החברתי הכרוכים במגורים ביישוב כזה: אינטגרציה, קבלה והכלה. הם מתעקשים להכחיש את המשמעות הפשוטה של מגורים ביישוב כעמנואל ואת ההשתייכות הסוציולוגית הנגזרת מכך. נדמה שהגדרה הולמת להתנהגות זו היא הביטוי המופיע במקורותינו, 'דל גאה', המוגדר כאחד מאלו ש'אין הדעת סובלתן'.

 

מחיצות ההכחשה 

המחיצות והגדרות שהוקמו בלב לבו של בית הספר הכללי בעמנואל, בית ספר שהוקם כמוסד אחיד ומשותף לכל היישוב, הן אולי גם מחיצות של הכחשה והדחקה. כן, אומרים החסידים הצעירים לעצמם, אכן אנחנו נאלצים להתגורר בעמנואל, אכן אין לנו היכולת להקים את ביתנו במקום מבוסס יותר, אבל אנחנו לא שייכים לכאן, אנחנו שונים. אנחנו עדיין, למרות הדלות החומרית והאמצעים המוגבלים, הטובים ביותר, בניה של קבוצת עילית. למרות שאנחנו יודעים היטב כי אותן הסיבות בדיוק שהביאו לכאן את שכנינו 'הנחשלים' שעליהם אנו מתנשאים הביאו גם אותנו להתגורר כאן, עדיין אנו מתעקשים לעצום את העיניים ולהכריז בקול גדול: אנחנו האליטה, הם השוליים. ואם זה עדיין לא ברור למישהו, או לפעמים אפילו, רחמנא ליצלן, גם לנו עצמנו, נקיף אזי את עצמנו בחומות גבוהות, עד שלא נראה בכלל את הסובבים אותנו. נאטום את עצמנו בגדרות ויריעות ונוכל לחשוב שאנחנו בלב בני ברק או ירושלים.

אם האליטה המדומיינת הזו הייתה נוהגת כדרכה של אליטה בכל מקום, אם אכן הייתה זו 'אליטה' במובנה הבסיסי, משכילה ובעלת אמצעים, אם הפירמידה החברתית החרדית הייתה מתקיימת לפי כללים ותזרימים חברתיים בסיסיים, היא לא הייתה נדרשת להתמודדות מסוג זה. ההתכחשות לסדרי עולם האלמנטריים ביותר והקיום המופרך בבועה מדומיינת טופחים על פניה של החברה החרדית בכל זירה אפשרית. אי אפשר לאחוז את החבל מכל קצותיו. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי אפשר ליהנות מדמי השכירות המינימליים, ולא להכיר בכך שאתה גר, ובכן, בעמנואל, לא בהר נוף.

ובעצם, איזו בקעת 'אליטיזם' ועליונות נשארה עוד לאותה 'אליטה' יומרנית להתגדר בה, מלבד אותה התנשאות חלולה על 'בני השפחה', על האחר והשונה שמעבר לכביש. בחברה המצויה במשבר זהות וקיום עמוק ומתמודדת עם תהיות קשות על דרכה ועתידה, הגדרה עצמית על דרך השלילה היא תמיד המוצא הקל והזמין ביותר, המאפשר להמשיך להתקיים בחיקה החמים והמדומיין של תחושת העליונות והייחוד, נבובה וריקה מתוכן ככל שתהיה.