דיוקנה של גבריות במשבר

'שטיסל', הסדרה שעונתה הראשונה הסתיימה השבוע, לוקחת אותנו למסע אל קרביה המתהפכים של הגבריות החרדית. היא מקלפת את מסכות היומרה והציניות השגורה, ומגלה מאחוריהם חולשה, פחד ושברון גדול. זהו סיפור שנטוע בהקשרים מקומיים אבל בד בבד הוא גם אוניברסלי מאוד. סיפור על אהבת אם ומוסר אב, על ילדות נשכחת והתבגרות מאוחרת, סיפור על מוות וחיים.

במרכז העלילה ניצבת דמות האב הסמכותית של שולם שטיסל. אדם שכל חייו הוא גבר יודע-כל, נחרץ ונטול ספקות. איש שלעולם יהיה בפיו מענה לשון, ושיודע תמיד, טוב מכולם, את שצריך ואת שנכון. את בנו, עקיבא, הוא מכוון למקצוע שהוא עצמו היטיב למלא כל חייו, המקצוע הירושלמי הישן והטוב – ה'מְלַמְדוּת'. אבל מה שהתאים לאב, שעולמו נע בין שיעורי הדף היומי לקמצוץ טבק כהלכתו ושגבולות מאה שערים הן תבנית נוף חייו, לא בהכרח מתאים לנפש האמן של בנו, בעל החלומות הלזה. לא רק מקצוע מבקש האב לבחור עבור בנו, גם את ה'שידוך' הנכון וההולם. אבל עקיבא, הוא עדיין מחפש את אימא שהלכה למנוחות והותירה אותו לבד בעולם, מדמה למצוא אותה באלישבע הבוגרת והבשלה ממנו.

"אתה צריך להיות כמו השמש", מאלף שולם בינה את בנו הצעיר המחזר אחר אבדתו. "כשאתה תהיה יציב, במרכז, כולם יסתובבו סביבך". אבל אז מתברר שגם השמש בשמיים יכולה ללקות, ואיתה תמונת עולמו המוצקה של שולם. כשהוא מגלה שמשכורתו כמלמד בשנים האחרונות שולמה על ידי הנשים בחייו, רעייתו ואמו, הוא חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. בטחונו הגברי כבעל וכמפרנס מוצג ככלי ריק. אמו הישישה ורעייתו המנוחה תמרנו אותו, הגנו עליו מפני המציאות כעל ילד קטן, כמו הילדים שהוביל אחריו תמיד במיומנות של זקן ורגיל.

עקיבא מתייתם מאמו כשהוא באמצע שנות העשרים לחייו, גיל שבו אפשר לצפות ליכולת ספיגה והכלה משופרת יותר. אלא שבעצם הוא נפרד ממנה הרבה קודם, בעודו עלם רך, ילד שעשועים, בן שלוש עשרה למצוות. שם, על מפתן הבית, חנוט בכובע ובחליפה, הוא קיבל מאימא נשיקה אחרונה ונמסר לרשותו של אבא. ממנעמי הילדות המעטים הוא נשלח לארץ הגברים, למחוזות ה'שטייגן' וה'התמדה', חדר האוכל ו'סדר שלישי'. מי שגוזר על בניו בגרות מוקדמת, מציב מסך בינם לבין העולם, עתיד לשלם ריבית דריבית של התבגרות מאוחרת. ומי שהורחק בילדותו מבית אימא, נידון לשוב ולחפש אחריה עוד שנים ארוכות.

עקיבא שובה את לבנו בכנותו הישירה, בתמימותו, בלבו הגלוי והשקוף. אבל מי שחינך אותו לטמון את הראש עמוק בספר בעת נסיעה באוטובוס פן ישזפו עיניו יופייה של אישה, לא לימד אותו אורחות חיים ודרכי התנהלות בעולם שמחוץ לאותיות הקטנות. בבוסריות גמלונית, אך אולי חיננית בדרכה שלה, הוא מחזר אחרי אלישבע, מפתיע ומביך אותה בעבודתה ובבית הוריה, מתקשר אליה כדי לשמוע את קולה ומיד מנתק. הלב המתעתע מוליך אותו אחריו בפראות, ומוח אין.

האח הבכור, צבי אריה, מבלה את שנותיו ב'כולל', מחכה עד בוש ל'שטעלע' המתמהמהת לבוא. רעייתו מעירה אותו באישון ליל ומבקשת ממנו ללכוד את העכבר המתרוצץ בבית, אולי כי זוהי דרכה היחידה לחוש בבעלה משען ותמיכה, לראות בו גבר הממלא את תפקידו. חלומותיו כילד, לשיר ולהופיע על במות, כבר לא יתגשמו עוד. לגדיעתם באבם יש כתובת ברורה: האב הסמכותי, המכריע, חורץ הגורלות. זה האב שמלביש את משקפיו הגדולות על ילדיו הרכים, מלמד אותם לראות את המציאות דרך עיניו. עכשיו צבי אריה, הילד שחלם על 'פרחי לונדון', הוא בעצמו בעל ואב לילדים. איש ללא כבוד, ללא ערך, ללא עתיד. אולי דווקא הוא העכבר במלכודת. "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו"… – אבל שנותיו של צבי אריה כבר לא ישובו לו, וקולו שנדם לא יישמע עוד. יגונו המר מפלח את הלב בבכי נורא, בכי של ילד מגודל וחסר אונים.

צבי אריה מצפה ל'שטעלע' שאיננה נראית באופק, וליפא, הגיס, חולם על מכוניות יוקרה ועל כסף, הרבה כסף. המכוניות שלו לוקחות אותו הרחק מכאן, הרחק מהאישה והילדים, הרחק מהסמטאות הירושלמיות הכולאות אותך ביופי ממכר ובתרי"ג מצוות ואיסורים. גיטי רעייתו חורקת שיניים בגבורה ומבקשת לשמור על המסגרת, מגינה על כבודו של הבעל בהעדרו ומקבלת את פניו בשובו. אבל הבת המתבגרת רוחמי, רוח אחרת עמה. היא לא מוכנה לחיים של שתיקה והכחשה. היא לא מוכנה להקריב הכל, לארגן הכל, סביב הצו העליון, הדיבר הראשון והאחרון בעשרת הדיברות: "שלא ידעו, שלא יגידו, שלא ידברו". בראשה של רוחמי מתרוצץ סלט בלתי-אפשרי בעליל: 'אנה קרנינה' (או שמא 'חנה קרנינה'?…) יוצאת שם במחול עם כרוזי רחוב של מאה שערים, ויריות מהמערבונים בטלוויזיה של סבתא מתערבות בקולות הרמקולים העולים ויורדים בחוץ, מכריזים השכם והערב על מגביות וחרמות. במרדנותה ובעצמאותה היא דומה דווקא לאביה שעליו היא כועסת כל-כך. לא בכדי דווקא עוינותה המופגנת כלפיו מאפשרת בסופו של דבר היפתחות ושיח, והאב הנוטש והמתנכר הופך לרגע לאיש צעיר המבקש למרוד בגורלו, להיחלץ ממסלול חיים שאחרים תכננו עבורו.

 שולם בן וולוול

הנוסטלגיה והזיכרון צובעים לאחור את חייהם המשותפים של שולם ודבורה המנוחה בהילה של אור, עוטפים אותם ברכות. בוודאי, הייתה שם שותפות, הייתה שם מסירות. בדידותו של שולם, הירושלמי הקר שטומן ראשו בין שמלותיה של רעייתו ובוכה, צובטת את הלב. אבל אט-אט עולים גם הרגעים הפחות הרואיים, כאלה שאותם לא יציב שולם לבנו כמופת של מוסר השכל על נישואין כהלכתם. מתברר שלא רק חמאה ודבש היו שם, ודבורה לא הייתה הראשונה להסתיר ולהעלים. אבל בעוד מעשיה של דבורה כוונו לחוסן ולהעצמה, אלה של שולם ניתקו והפרידו בין אם לבנה, והביאו את רעייתו האצילית להתפרצות של זעם וכאב.

ובינתיים במסעדה של אנשין מתאספת חבורת ה'שבורים', פליטי התלם החרדי שעדיין נאחזים בשוליו. רווקים מתבגרים, יתומים חיים, ושאר עזובים ורצוצי נפש. בין פרוסות הקוגל לרצועות החמוצים הם מחפשים חום ותמיכה שהחיים בחוץ לא חלקו להם בנדיבות. ירושלים של מאה שערים היא גם ירושלים של מחוזות דמדומים, אזורי תפר שבהם מופיעים 'כליזמרים' חרדים מול קהל מעורב ומגוון, ושרים באידיש מתנגנת 'על אוכל ועל אנשים'. אוכל בכלל הוא עניין גדול כאן, בעיקר כשהוא חם ומהביל, סועד את הלב המצטנן בימי קרה. אוכל ואהבה, אוכל ומיניות, הם דימויים עתיקים וידועים, גם במקורותינו. דרכו של שולם שטיסל לחוות את החיים ואת יחסיו עם נשים, עוברת דרך הצלחת. דרכים אחרות, ישירות יותר, הוא מתקשה להכיר.

הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים, והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן, מקרינות שלמות שקטה, איזון נפשי ושליטה עצמית, הנבחנים גם במצבי משבר. כך גיטי שמבריחה מביתה באומץ שודד מזדמן, "שליימזל עם סכין צעצוע" בלשונה, וגורמת לאביה להודות כי הוא היה "בורח לבית שימוש'" שהרי "לא מתעסקים עם לסטים מזוין"; אסתי גוטליב, הכלה הדחויה של עקיבא, שאומרת לו כי אל לו למכור את אמנותו ואת "האמת הפנימית" שלו תמורת נזיד עדשים; אלישבע המאופקת והשקולה, זו שבשביל השדכן קניגסברג היא "שניצל שהקפיאו והפשירו ושוב הקפיאו והפשירו ועכשיו מגישים אותו על צלחת חד-פעמית", היודעת לומר לעקיבא בתבונה כי "אתה שבוי באיזה דמיון לגביי, אתה לא רואה אותי באמת"; הבובע מלכה שמגלה את נפלאות הקופסה המרצדת למורת רוחם של הבן והנכד, ומחדרה בבית האבות מניעה את נכדיה לארגן לה מסיבת נישואין מאוחרת; וכן, אפילו הרבנית ערבליך, חלפנית ערמומית בשביס, שלשונה המשתלחת אינה נושאת פנים לאיש.

פצע מדמם, מודחק ומושתק, צף לפתע אל פני הקרקע, ללא הודעה מוקדמת:  כבשה שחורה יש במשפחה, בת מורדת ומנודה, שפרקה מעליה עוד בשנות הנעורים את עול מלכות האב. זהו מרד בזעיר אנפין, מרד מוגבל למדי, כזה שעדיין חובש כיפה, אלא שעליה מצויירות, אבוי, סיסמאות שלא שערום אבותינו. ואם לא די בכך, הגבר שאתו בחרה הנערה הסוררת לחלוק את חייה הוא ספרדי, וגם בעל תשובה. אפילו את שמה לא מזכירים ולא מעלים על לב, עד שהמכתב מבית הדין מופיע בתיבת הדואר ולא מותיר ברירה. שולם נוסע לנהריה, מביא עמו את ספר התורה הישן, אוחז בשרשרת הדורות, במסורת המשפחה. "הספר הזה נתרם על שם סבא, שולם בן וולוול, וגם אני נקרא שולם בן וולוול". שמות כמו ערן לא היו במשפחה. אבל שם בנהריה, מול מרחבי הים הפתוח ותכלת השמיים, הוא לומד שאת התורה הישנה הזו כבר אי-אפשר לתקן. שהגיע הזמן לתורה חדשה, תורתו של משיח, שידיה פתוחות באהבה לקרובים ולרחוקים. ספר התורה הישן נטמן בין רגבי העפר, ושולם חוזר כשבידיו תינוק אמיתי, חי ונושם. אולי עכשיו יבוא מרפא ללב החולה, אולי עכשיו יתחילו חיים אמיתיים, לא חיים של מילים ושל ספרים ישנים.

אנה אלך מרוחך

תחנות היציאה ונקודות-המימשק אל גליו ומשבריו של העולם הסובב אינן סוגות בשושנים. כאן אין פתרונות קלים ומהירים, וודאי שלא יציאה פשטנית 'מאפלת הגטו לאורות החופש'. החומות האלה לוכדות את יושביהם לא רק בקנסות ואיומים, כי אם גם בשלשלאות של זהב, בשייכות עמוקה מני עומק, באינטימיות פשוטה של שפת אם, בניחוחה הביתי של פרוסת קוגל. גיטי שמחפשת טרף לביתה בחנויות האפנה של רחוב יפו, חוזרת לבסוף אל עסקי החלפנות המחתרתית של רבעצן ערבליך; ליפא שב, כנוע, מתהפוכות הניכר לירושלים של מטה, אל ספסלי ה'כולל' העלובים אך כה מוכרים; והטלוויזיה של בובע מלכה מביאה עמה לא רק אופרות סבון חביבות ותעסוקה לעת זקנה, אלא גם חרדות וביעותי לילה, המחזירים אותה אל ספר ה'תהלים' הישן והבלוי משימוש. טראגי ומסתורי מכולם הוא הדוד המבוגר, שעזב בנעוריו את ישיבת 'חברון' והלך לצבא ההגנה לחרף נפשו במערכות ישראל, ולא עלתה בידו אלא עריריות ובדידות ונפש פצועה והלומת-קרב.

תנורים באים והולכים, הלב מתחמם ומתקרר ושוב מתחמם, ואלישבע בוחרת לאמץ את ההצעה המפתיעה של עקיבא – "להתארס בלי להתחתן". בעברית ישראלית פשוטה, חילונית, קוראים לזה חברות. בית וחתונה ורהיטים ומשפחה כבר היו לה לאלישבע די והותר. עכשיו הלב מבקש קירבה, אינטימיות, ידידות, ללא שטרי תנאים וללא הורים ורבנים שתוקעים ביניהם כף על זמן הנישואין. ירושלים קטנה וצרה מדי בשביל תכניות כאלה. אולי בלונדון, הרחק מרוחות המתים והחיים, אפשר יהיה לבדוק גבולות, לחשב מסלול מחדש.

אבל אחרי שיחה נוקבת עם חמיה המיועד, אלישבע עוזבת לבדה, מותירה את עקיבא כאן, תוהה ומבולבל. לכאורה היינו אומרים, שוב ידו של האב במעל. שוב הוא מנתק קשרים לא רצויים בעיניו, שוב הוא מתווה את מסלול חייו של בנו. אבל כדרכו של סיפור טוב, הדברים מורכבים יותר, עגולים, לא חד-ממדיים. עקיבא הוא צייר מחונן ויש לו עיניים מתבוננות ורגישות והוא אפילו קורא את ברנר, אבל בסופו של דבר הוא עדיין שייך לכאן, לקוגל של אנשין, לירושלים של נחושת ושל אבן. לונדון לא מחכה לו. לא כעת, לא עכשיו. והוא כן רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים ולחוש יציבות וביטחון ועוגן. הוא חפץ בחיים. ובסוף הוא מבין שאימא שהלכה מאתו לא תשוב עוד, ושהוא כבר לא ילד ואלישבע איננה אימא, ושחיפוש אחר דמות אם הוא לא בהכרח מתכון מוצלח לנישואין.

בסצנת הסיום הנפלאה, הלירית, עקיבא מתבונן באלישבע הניבטת אליו מהציור מעשה ידיו, תלויה על קיר המוזיאון, סרט הפרדה חוצץ ביניהם. כאן תם המסע בין דמיון למציאות, בין חלום להקיץ, בין עבר להווה. משם הוא שב אל אביו, למקום שבו נגמרות המילים ויש שתיקה גדולה. עכשיו רק המבטים מצטלבים, מביעים תערובת שיש בה הכול: כעס ואהבה ומשיכה ודחייה ותרעומת והבנה. אבא ובן, בן ואביו, מסע שאיננו נגמר. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח.

הדרה מתוך חולשה

'שטיסל' מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו. הנה הם עוברים בסך, על המסך, קרובים קרובים, מוכרים עד כאב: ראש השבט, שעדיין, איכשהו, מפרנס את משפחתו בדרכים של הדור הישן;  האברך המבוגר הממית את עצמו ואת חייו באהלו של ה'כולל' – ללא אופק וללא תקווה; הצעיר יותר שמבקש לברוח מהכול למקום רחוק ובסוף נכנע ונשאר כאן "בשביל האישה והילדים", אבל אולי גם בגלל שאף אחד בחוץ לא מחכה לו עם זר של שושנים וורדים.

ואולי כל הדחיקה הזו של הנשים לירכתי האוטובוס, כל ה'הדרה' המדוברת כל כך, הלובשת מיום ליום צורות הזויות וגרוטסקיות, היא כיסוי לפחד הגדול של גבריות שהסתלקה מתפקידיה הבסיסיים, ושהזמנים החדשים מאיימים על מבצריה ומאחזיה באופן שאין לה כלים לכלכלו. זהו דיוקנה של הגבריות החרדית, שעושה לפעמים קולות מפחידים של קנאות קדושה, אבל בתוך תוכה היא סדוקה ונשברת, חלשה ומעורערת, כפי שלא הייתה מעולם.

________

מתפרסם במוסף 'סוכות' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב'.

'פיקטשר יפה, מלא יידישקייט' – רשימה שנייה על 'שטיסל'

'החלום ושברו' – רשימה שלישית על 'שטיסל'

19 מחשבות על “דיוקנה של גבריות במשבר

  1. ניתוח מבריק ונפלא, לצד מסקנות ממש מוטעות.
    המסקנות על גבריות מתפוררת, מקורן ממצפוני הלב שלא עמד בפיתויים קטנים, לא השכיל להתעלות בחיים רוחניים, ו"נשים עד נפח" ממלאים את כל חללו.
    בעיניים של אדם בריא, אין תופעות כאלה.

  2. שלום,

    פעם ראשונה שאני רואה את הבלוג שלך, ובין הפעמים הבודדות שאינני מוצאת את הדרך הנאותה להביע עד כמה דבריך נוקבים, מדוייקים, רגישים ומתארים נכוחה את מה שהסדרה הזו רוצה להראות. אני אשתדל לומר לאינדורסקי שיתבונן בפירוש שלך ויבין למה הוא התכוון 🙂 יישר כוח, וחג שמח. טובה אבן חן

  3. רפי, הסדרה הזו בחרה אמנם, 'אנטי גיבורים' כדמויות שלה, וזה תפקידה – לטפל בהם… הלעג שלך על רגשות האנשים, בנוסח "נשים עד נפח" מראה עד כמה מעוות החינוך שלנו, שרואה ברצון לחפש ולהגשים אהבה – מושא ללעג. אני סבורה שאנשים שמרגישים ומתקשים ללכת בתלם, הם הרבה יותר בריאים (!!) , עולם רוחני שלם הוא שאיפה שזוכה בה אחד לעשרות אלפים, והציבור החרדי חרוש בשברי כלים … כנס ל'כולל' שגרתי ותראה אותם . חג שמח ורפואה שלמה

    • הלעג שלי לא היה ולא יהיה לעולם על אותם שברי כלים!
      אני אמנם חלוק עליך לגמרי, על הצבתך עולם רוחני שלם כיחיד אל מול עשרות אלפים,
      ולדעתי את טועה, וההיפך הנכון. לרוב מניין ורוב בניין של החרדים יש אג'נדה רוחנית במידה כזאת או אחרת, והיא וודאי לא נכללת באותם "שברי כלים"!
      גם בסידרה עצמה מדובר על בודדים, בסגנון: "חבורת ה'שבורים', פליטי התלם החרדי שעדיין נאחזים בשוליו. רווקים מתבגרים, יתומים חיים, ושאר עזובים ורצוצי נפש…"
      בהחלט שמי שנמצא בחבורה הזאת של "עזובים ורצוצי נפש", רואה את העולם כולו צבוע בצבע שחור, כביכול, יש מי שמונע ממנו לחפש ולהגשים אהבה….
      המבט הוא בהחלט מוטעה, ואשרינו שאנו יהודים, ומה טוב חלקנו שאנו חרדים, ומה יפה ירושתנו שאנחנו גאים בזכות שנפלה בחלקנו לעבוד את בורא עולם!

      • איך אמר הרה"ק בעל ה"אהבת ישראל":תולעת שמכרסמת חזרת מרגישה בזה טעם עולם הבא….

  4. אליך אברהם – כותב הבלוג הנפלא.
    כתבת נהדר, ואני מברך אותך על כך.
    ברצוני להתייחס אך ורק למשפט האחרון, שלא נרמז בשום צורה שהיא, בסידרת שטיסל,
    ודבריך הן כתוספת למנה העיקרית.
    ואני מבקש לשאול אותך בכנות:
    האם אתה באמת משוכנע שמה שמכונה היום "הדרה", כלומר, ההפרדה באוטובוסים בין גברים ונשים,
    מקורה, בפחד מפני "גבריות שהסתלקה מתפקידיה", כדבריך ???
    א. מניין לך ?
    ב. האם נכונותם של קנאים קדושים ללכת לכלא, ולהתעמת עם הדמוקרטיה על אמונתם הזאת, לא מוכיחה בדיוק את ההיפך?
    לענ"ד, הקנאות הקדושה של ימינו, מקורה בעיוות חלקי או יותר, של ההלכה היהודית, וכל המגזים הריהו משובח…
    אולם אין בזה שום ביטוי לפחד או לשבריריות! להיפך.
    מה שכן, פירוש שכזה לקנאות המזוייפת, לא יכולה לבוא בחלל ריק!
    רק שהעולם נראה ומשתקף לכל אדם דרך משקפיו שלו! וד"ל.

    • שלמה,
      אתה כותב שההבחנה בדבר מקור הקנאות בחולשה "לא נרמזת בשום צורה שהיא בסדרה שטיסל". ובכן זה דווקא כן נרמז, ויותר מפעם אחת. הנה לך אתגר, למצוא היכן…

  5. דווקא אתה שניתן לראות ממטבעות לשונך כי דתי אתה מביתך
    עליך להבין כי האח צבי אריה, אינו שבור עזוב ובלי תקווה
    אלא הוא הלומד תורה לו התקווה האמיתית

  6. ניתוח קסום. אני מרגיש עכשיו כאילו ראיתי את כל העונה שוב עם הדמעות הקטנות במקומות הראויים. כל הכבוד!!

  7. המאמר אולי מלומד אך הוא בעיקר מלמד על יוצרה של הסדרה ולא על החברה החרדית…

    חוץ מזה, מעבר לכך שהמשחק משובח (לא ידעתי שלדובל'ה גליקמן יש גם איכויות דרמטיות לא קומיות…:)) והניואנסים מדויקים, העלילה מופרכת לגמרי! העלילה היא שיקוף של החברה החילונית רק בלבוש חרדי. לכן ניסיון להקיש ממנה משהו החברה החרדית מלמד על הדימוי שלה בחברה החילונית בלבד, למרות שהיוצר הוא חרדי מבית.

    • העלילה אכן נעה לעתים בין דמיון למציאות. אמנות איננה יכולה ואיננה אמורה להיות תמיד שיקוף מדויק של המציאות. אבל ההיבטים שבהם התמקדתי מופיעים בסדרה באופן מדויק להפליא. שולם החי בקונכייתו ובטוח שהוא יודע הכל, צבי אריה אברך הכולל הכבוי והמוחמץ, ליפא שמבקש לעזוב ולברוח מחיים שלא בחר בהם, גיטי שחורקת שיניים ומדחיקה – כל אלו דמויות מציאותיות ומוכרות עד מאוד.

      • השאלה האם הם דמויות מייצגות ארכיטיפיות, או שמא הם דמויות שוליים. לכן זה מוזר לעשות סדרה על "חרדים" (שהכוונה היא על העולם החרדי) שמתמקדות בשוליים, זה כמו לעשות סדרה על ה"ציבור הסרוג" ולהתמקד בביצה…

        העלילה עצמה היא חילונית טיפוסית שפשוט מתרחשת במרחב זהות אחר, אכן יש דמויות שיותר נפוצות בחברה החרדית (גיטי למשל) אך רובן הם זניחות ואילו בסדרה מוצגות כמיין סטרים (שולם למשל ובטח עקיבא).

        הטענה שלך ממה שמשתקף בסדרה קיים במציאות הוא, לענ"ד, משקף רק ייצוג חרדי בעולם החילוני ותו לא.

        • זאת לא סדרה דוקומנטרית. זה סיפור שקורה בתוך אוכלוסייה מסויימת. כמו כל סרט וכל סדרה בוחרים את הרקע ואת האוכלוסייה אבל זה לא אומר שיבחרו את האנשים האופיניים לאוכלוסיה הזו. אם הכל היה כל כך מובן מאליו עולם הקולנוע היה משעמם להחריד!!

          • זאת בדיוק הטענה שלי 🙂 שהמאמר הוא המגדל הפורח באוויר, שהוא טוב ויפה, משום שהוא מנסה להסיק מסקנות ממה שאין להסיק ממנו מסקנות. אלו בעצם דעותיו של כותב המאמר שהלביש אותם על ניתוח הסדרה, מ שקרוי דרשנות…

            • הבהרתי בתגובה קודמת בדיוק אלו היבטים ודמויות בסדרה תואמים לחלוטין למציאות, ובהם התמקד המאמר. אכן יש בסדרה גם רבדים דמיוניים מעט, ואין בכך פסול ואדרבה, אבל לא עליהם כתבתי. אתה כנראה מאלה שאינם טורחים להתייחס לתשובות על טענותיהם ומעדיפים לחזור שוב על מה שכבר אמרו.

              • מהתגובות הנ"ל נראה לי שהנקודה שלי לא הובנה (אני תולה זאת בי):

                במאמר ניתחת את הדמויות בסדרה ומתוך כך ניסית להקיש לכלל החברה החרדית (תקן אותי אם אני טועה):
                "'שטיסל' מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו."

                והטענה שלי שהדמויות מייצגות את השוליים של החברה ולכן א"א להסיק מכך כלום על החברה החרדית בכללה.

                אבל אולי זאת מחלוקת על המציאות…

                שבת שלום!

  8. אם היו עושים סדרה על מנגנוני ההגנה המשובחים של הציבור החרדי,"אלו רק שוליים בקצה המחנה" היה רעון נפלא לפרק הסיום.ומעניין איך לכל המגיבים המגוננים שעומדים במרכז והולכים בתלם יש ידע כה מורחב על מה שקורה בסדרה ומה שאברהם כותה בבלוג שלו .
    אכן,חברה לתפארת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s